מסע הטבח בחלמיש התקבל בשלווה סטואית כמעט. כי הרי מה כבר קרה, רוצח ערבי נכנס לסעודת ליל שבת, רצח סבא וילדיו, כמעט חיסל את הסבתא ולא שיסף את הכלה והנכדים רק בגלל הגעה מקרית של שכן חייל. מה יש לנו לצאת מגדרנו? זו דרכו של עולם - הערבים רוצחים ואנחנו מאופקים, מבליגים, מכילים. להם יש זעם קדוש, קווים אדומים, שאותם צריך להחזיק כדי שלא יתפוצצו - ואנחנו קוברים את הנטבחים, בייחוד כאשר אלו מתנחלים - הצאן המיועד לטבח. אצלנו אפילו את הרוצחים אסור להרוג, מקסימום כדור מנומס לנטרול.

הממשלה והצבא הגיבו בסירוס אופייני. הכותרות תיארו את הזוועה במתכונת השמורה לאירועים שגרתיים מהסוג הזה. בייחוד נטפלו לכשלי האבטחה, ההתרעה, השמירה. אף ביקורת על אומללות התגובה. שהרי אין מה לעשות, וחוץ מזה הערבים זועמים מאוד כי הפרענו להם להמשיך לרצוח בהר הבית, וחלילה שנעשה משהו שיטריד עוד יותר את הר הגעש האסלאמי.

בעבר היה מקובל, לפחות, להפעיל "תשובה ציונית הולמת", כלומר – לבנות ולהרחיב את הבית הציוני במענה לנתיב הדמים הפלסטיני. זה לא קיים יותר. ראש הממשלה עיקר את ההתיישבות וחנק אותה, עד שאיש לא מעז להקים את "יד השלושה" בחבל בנימין כתשובה לטבח יום שישי.




להתנער מהשבלונות המחשבתיות




אבל הגיעה שעתנו לזעום ולשנות את כללי המשחק. קודם כל, להפסיק לפחד ולהתנער מהשבלונות המחשבתיות, תוצר של עשרות שנות התניות מסרסות. ולא, זה לא נכון שאין מה לעשות. בראש ובראשונה אפשר לרסק את ההסתה והמסיתים, לפחות את אלו שבחצר שלנו. המוסלמים אכן רוצחים כדרך שגרה, במיוחד את עצמם, אבל מישהו טומן את זרעי הפורענות במוח המפלצות שעוסקות בקטל. עיון אקראי בדיווח של "מבט לתקשורת פלסטינית" מהשבוע מלמד עד כמה כלי התקשורת והתעמולה של הרשות הפלסטינית והפת"ח אחראים למעשי המחבל מחלמיש ודומיו. למשל, ערב הטבח, דוברי פת"ח ורשות שונים קראו פומבית ל"יום זעם", והעלו על נס את מות הקדושים. הוועדה המרכזית של הפת"ח קראה להפוך את יום שישי ליום של הסלמה, מושל רמאללה זעק למות קדושים, כלומר לרצח. שוב ושוב אנשי אבו מאזן והחמאסניקים שלהבו והלהיטו.

לא רק שהמפגעים מגיבים לשלהוב מלכתחילה, אלא הם גם מתבשמים מההצדקה לרצח ולכבוד שיוענק להם בדיעבד. התשבחות של בני משפחה לשהידים שלהם, והכיכרות ובתי הספר שקוראים על שמם, מציתים ומזינים את אש הגיהינום במוח הרוצחים העתידיים. וישראל – חוץ מליילל לאמריקאים, לא עושה כמעט דבר. במקום שניקח את חברי הוועדה המרכזית של הפת"ח ואת מושל רמאללה וניישב אותם מחדש בלבנון או בסוריה, הם ממשיכים להסית ללא הפרעה. במקום שנפעל בקיצוניות ובזעם מתבקש נגד מצדיקי הטרור, כמו חברי כנסת מהרשימה המשותפת ואמהות של מחבלים, אנחנו מזמינים אותם להתראיין באולפנים. במקום שנמחיש לכל מסית שסביר שימצא את עצמו בקוניטרה או בכלא עד עולם, אנחנו קושרים לעצמנו את הידיים והרגליים.

ולכן הגיע הזמן לחדש את התשובות הציוניות־התיישבותיות ההולמות, אבל בייחוד להעניש בקיצוניות וביצירתיות, באופן בלתי פרופורציונלי ומרתיע. ואם צריך לחוקק חוקים או להגביל את יכולת ההתערבות של יועצים משפטיים ובתי המשפט, כך יש לעשות. הגיע הזמן לזעום ולהתפוצץ. לא עוד.