הסתכלו על הסמל הזה. הוא נראה כמו עבודה של גרפיקאית מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ששיגרה אותו לרשת בניסיון לעודד צעירים פלסטינים לבצע פיגועי דקירה. אלא שהסמל הזה עתיק קצת יותר. הוא התנוסס על המשוריינים של "צבא ההצלה" של הגנרל פאוזי קאוקג'י, שפלש לארץ ישראל מסוריה במהלך מלחמת העצמאות בינואר 48'. הסמל הזה, שכולו שנאה ורצח, עזר לקאוקג'י לגייס אלפי מתנדבים בעיראק ובסוריה כדי להילחם ולמות בקרב נגד יהודים שכף רגלם מעולם לא דרכה על אדמת סוריה ועיראק.



ואולי לא השנאה ליהודים הניעה את מתנדבי צבא ההצלה, אלא כפי שמרמז שמו - הרצון להציל את אחיהם הפלסטינים? ובכן, ההיסטוריה מלמדת שלהפך: קאוקג'י כינה את ארץ ישראל "סוריה הדרומית", ולא פלסטין. הוא היה אויב מושבע של המופתי של ירושלים ושל מפקדו הצבאי עבד אל־קאדר אל־חוסייני, דאג לא לצרף את הפלסטינים לעמדות פיקוד בצבאו, וישנה גם עובדה מדהימה, שמשום מה כמעט לא מדברים עליה: אלפי פלסטינים עזבו את בתיהם ב־48' לאו דווקא מפחד מפני היהודים, אלא בשל מעשי האונס והביזה שביצעו אנשי "צבא ההצלה" בבנותיהם וברכושם, כפי שדווח לבן־גוריון במרץ 48'.



"סמל של שנאה ורצח". דגל צבא ההצלה"סמל של שנאה ורצח". דגל צבא ההצלה



אם כן, התעלומה נפתרה - לא מאהבת פלסטין התגייסו צעירי עיראק וסוריה במלחמת 48', אלא משנאת מרדכי. כוחה הרעיל של השנאה הזאת מצליח לגייס צעירים על פגיונותיהם עד היום, כפי שראינו לצערנו בערב שבת בפיגוע המזעזע והמתועב שבוצע בנוה צוף. כמו קאוקג'י, גם המחבל לא הזכיר בפוסט שלו בפייסבוק את שחרור פלסטין כמניע למעשהו, אלא את הרצון "למות מות שהידים למען מסגד הנביא".



שנאת יהודים היא חלק מהאטמוספירה במזרח התיכון. כשם שתיאוריית הכאוס מדברת על כך שמשק כנפי פרפר באוסטרליה עלול לגרום להוריקן בחופי ארה"ב, כך גם מגנומטר אחד בהר הבית יכול לגרום לטייפון באטמוספירת שנאת היהודים שסביבנו. אין לזה ולא היה לזה אף פעם קשר לפלסטינים.



הפלסטינים, בתוך האטמוספירה הזו, הם גורם זניח שערכו בעיקר הסברתי. לנסראללה או לשולחו האייתוללה חמנאי אכפת מהם בדיוק כמו שהיה אכפת לקאוקג'י. לכן אסור לנו להתפתות למצג השווא שלפיו הפלסטינים אוחזים בנצרת הרימון המזרח תיכוני, ושאם רק נפתור את הסכסוך הטריטוריאלי שלנו איתם נוכל לכתת את חרבותינו לאתים. כל מה שיקרה אם נאמין לשקר הזה הוא לאפשר לקאוקג'ים מודרניים בדמות נסראללה לשפר עמדות ללב הארץ.



אלמנתו המרשימה של אלעד סלומון הי"ד, שנרצח תוך מאבק במחבל, אמרה השבוע שהיא לא רוצה לתת עצות למקבלי ההחלטות, אבל היא מבקשת שיגרמו לזה להיפסק. גם אני לא רוצה לתת עצות ברמת המגנומטר, אבל אני חושבת שמה שיכבד את זכר הקורבנות ששילמו בחייהם הוא שינוי תפיסתי. להבין מה באמת פרץ לבית בנוה צוף בערב שבת. זו לא הייתה הבעיה הפלסטינית. זה משהו הרבה יותר רחב, והמיקוד רב־השנים של הציבור הישראלי בפלסטינים מונע מאיתנו את ההיערכות וההתמודדות מולו.




לא היה אכפת לו מהפלסטינים, רק שנא יהודים. פאוזי קאוקג'ילא היה אכפת לו מהפלסטינים, רק שנא יהודים. פאוזי קאוקג'י



נהר הדמעות



ומה עושים עם כל הצער הזה? 



השבוע האחרון היה אמור להיות עוד שבוע קיצי, שופע בכיף ובשמחה של יולי־אוגוסט, אבל הוא היה כבד ומכאיב ועצוב. שלושת בני משפחת סלומון נרצחו בביתם רגע לפני שהם חגגו הולדת נכד חדש; אמיר פרישר גוטמן חגג שנה לחייו החדשים ומת בטביעה; שילי קתאלי, אם צעירה, ובתה התינוקת יעל, בת 7 חודשים, נהרגו בתאונת דרכים כשחזרו מהאזכרה של הסבא; ויונתן אדלר, בן 18, יצא לטיול לפני גיוס בגיאורגיה ולא שב. ועוד.



מה אנחנו אמורים לעשות כשהמציאות מכה בנו כך ללא רחם? לאן לברוח? ואולי זה לא כאב פרטי של כל אחד ואחת, אז אפשר להמשיך עם הקיץ הקליל? ההיסטוריה היהודית סימנה את הימים האלה של בין המצרים שמתחילים בי"ז בתמוז כימים עצובים וקשים, שסופם ושיאם הוא ט' באב. ימים שדווקא עוצרים בהם כדי להביט בכאב.



סיפור חסידי מספר שאחרי שנפטר ר' יצחק מוורקי הלך בנו לבקר את הידיד של אביו - הרבי מקוצק. הרבי מקוצק סיפר לו שהוא ראה את אביו: "עליתי אל העולם העליון, וחיפשתי ושאלתי את מלאכי מעלה: 'הגידו לי, היכן נמצא ר' יצחקְ'ל שלנו?'. אמרו לי המלאכים כי הוא נמצא בהיכל גבוה יותר, ולשם אין להם רשות להיכנס.



"הלכתי לחפשו בהיכל של ה'אחרונים', אחרוני פוסקי ההלכה. חיפשתיו שם בין ה'בית יוסף' וה'רמ"א' - אך לא מצאתיו שם. המשכתי ועליתי אל ההיכל של האמוראים, מחברי התלמוד. גם שם שאלתי: 'הגידו לי, את יצחקְ'ל חברי אני מבקש. היכן נמצא?'.


"'כבר הלך', אמרו לי, 'וכעת הוא נמצא על שפת נהר אחד, לא רחוק מכאן. שמה תמצא אותו'".



"רצתי בכל כוחי", המשיך הר' מקוצק לספר, "עברתי דרך שדה 'חַקַל תּפּוּחין' המוזכר בכתבי האר"י, ושם ראיתי נהר שוטף, ועל שפתו עמד אביך - ר' יצחק'ל. מצאתיו נשען על מקלו ומסתכל אל מימיו הזכים והטהורים של הנהר. תפסתי בשרוולו ושאלתי: 'יצחק'ל, חברי הנאמן, אהוב רוחי ונפשי, מה אתה עושה כאן?'.



"השיב: 'רואה אתה את הנהר הזה? אלו דמעותיהם של היהודים שנשפכו במשך כל הדורות. מדמעות אלו נעשה הנהר הזה, הזורם כאן בעולם העליון. עומד אני על שפת הנהר הזה, ואיני יכול לזוז ממנו'".



הסיפור היפה והעצוב הזה מלא ברמזים, ומעניין אותי במיוחד מדוע העצב והדמעות נמצאים במקום כל כך גבוה בשמיים. אבל אני לקחתי מהסיפור הזה דבר אחד לימים הקשים האלה: גם כשאנחנו כפרטים, כאנשים, יכולים "ליהנות מגן עדן" כמו ר' יצחק, יש עדיין זמנים שבהם נעמדים. עוצרים להביט בנהר הדמעות כי אי אפשר להתנתק ממנו, וגם לא צריך. מפני שהכאב של העם הוא גם הכאב הפרטי שלנו. עת לבכות ועת לשמוח, כמו שאמר קהלת. עכשיו עת לבכות, ועוד יבואו ימים טובים.