ידועה הבדיחה הבאה: הבלש המפורסם שרלוק הולמס יצא לטיול בחיק הטבע עם עוזרו ד"ר ווטסון. בלילה ישנו באוהל. לפתע התעורר שרלוק, העיר את ווטסון ושאל אותו: "מה אתה רואה?" "את הכוכבים", השיב עוזרו. "יפה", הגיב שרלוק ושאל: "מה המשמעויות של מה שאתה רואה ומה המסקנה?" ווטסון התחיל להפליג בתכונות כוכבי הלכת, ואז קטע אותו שרלוק: "עזוב, אתה לא רואה שגנבו לנו את האוהל?" דומני שיותר מבדיחה, יש כאן שיעור יוצא מהכלל בהבנת המציאות, ובאי־הבנתה המוחלטת. בדברים הבאים אני מעוניין להציג את המציאות כפי שאני מבין אותה, בכמה נושאים, בעקבות אירועי הר הבית האחרונים.
מושמעת טענה כי "ההתקפלות" של ישראל פגעה במעמדה במזרח התיכון ובהרתעה הישראלית. על הטענה הזו חוזרים כתוכי, ואחדים אפילו מדברים על "אובדן ההרתעה". מובן שהייתה "התקפלות", אפילו מבישה, אך לדעתי לא הייתה לכך השפעה על ההרתעה של ישראל, ובוודאי לא על מעמדה באזור. מאומה לא קרה למרכיבי העוצמה האזורית של ישראל. להערכתי, כל אויבינו ושונאינו לא שינו כהוא זה את הערכתם לגבי מרכיבי ההרתעה הישראלית. כישלון טקטי זעיר, חד־פעמי, לא מגרד אפילו את קצה ההרתעה הישראלית.
ולעניין זה נקודה מהותית: מי שקובע אם ישנה הרתעה או לא הוא הגורם שצריך להיות מורתע. אנחנו יכולים להגיד אלף פעם שאנחנו מרתיעים, שהאויב מורתע, או להפך, אך הדברים הללו לא יהיו אמינים. למצער אנחנו יכולים להגיד שאנחנו מעריכים שהאויב מורתע, וגם זה בעירבון מוגבל. ערב מלחמת יום הכיפורים התרברבנו שהערבים מורתעים, ועוד איך. הם באו והראו לנו שזה לא נכון. גם ערב מלחמת ששת הימים ב־1967 הערכנו שמצרים של נאצר נרתעת ממלחמה איתנו, עד שבליל 22 במאי 1967 נאצר הכריז שאינו מפחד להתמודד איתנו צבאית.
וכמובן עולה השאלה: לאיזו הרתעה מתכוונים המלהגים? להרתעה מפני הפגנות? מפני דקירות סכין? מפני אינתיפאדה כוללת של אש כמו האחרונה? לירי טילים על ידי חיזבאללה ותקיפת יישובי הצפון?
בצדה של טענת הפגיעה בהרתעה ובמעמד, מושמעת גם הדעה כי הלקח הערבי הוא שישראל מתקפלת בפני כוח ואיומים. זו טענה קבועה ושחוקה החוזרת ומושמעת תדירות: ישראל מבינה רק כוח (במובן שרק כוח שיופעל נגדה יוציא ממנה ויתורים שונים). לדעתי זה קשקוש, ולו מהטעם הפשוט שאינו עומד במבחן המציאות. הייתה אינתיפאדה ראשונה, הייתה אינתיפאדה שנייה. הופעל כוח ברוטלי של מתאבדים. מה קרה? לא רק שישראל לא ויתרה, אלא שבראייה היסטורית, ישראל עלתה ושגשגה, החברה הפלסטינית שקעה והידרדרה, ושני דורות של צעירים פלסטינים הלכו לאיבוד. האם עוד דור של צעירים פלסטינים רוצה ללכת לאיבוד? לא רק זאת, ניסיון העבר מראה שמנהיגים שלנו היו מוכנים לעשות ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים, מרצונם הם, מתוך שכנוע פנימי (מוצדק או לא) בלי שיופעל עליהם כוח: ברק בקמפ דיוויד ואולמרט.
ואיך אפשר ללא הטענה השכיחה ש"מוטב להיות חכם מאשר צודק"; זו קלישאה שלפעמים היא נכונה בחיי המעשה, אך לא ברמה המוסרית והעקרונית. בעיקר אם היא משמשת כתירוץ לא לעשות מעשים צודקים, או להימנע בכלל מכל עשייה.