"סייג לחוכמה שתיקה", "דברי חכמים בנחת נשמעים", "גם אוויל מחריש - חכם ייחשב"... יכולתי להמשיך עוד הרבה. מקורותינו הפליגו רבות בשבח הדיבור המתון, המועט והמדוד כמאפיין של חוכמה. וגם ההפך - ״אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא״, או בעברית - כלי שיש בו רק מטבע אחד עושה המון רעש. ברמה הבינלאומית, הדוגמה לעיקרון הזה נפרשת באופן מדאיג לאורך גבולנו הצפוני. בעוד טראמפ מצייץ עצמו לדעת וממשיך להתנהג כפליט ריאליטי שהפרובוקציה היא לחם חוקו, במקום כמנהיג העולם החופשי, פוטין לא עסוק בדיבורים.
אין לו שום יתרון יחסי על האמריקאים, לא בעוצמה טכנולוגית ולא בחוסן כלכלי, אבל בקרב על המזרח התיכון, רוסיה מהדקת את אחיזתה צעד אחר צעד ויוצרת רצף טריטוריאלי ממרכז אסיה ועד לים התיכון. איך זה קרה? התקשורת המסחרית בעולם המערבי פיתחה את זן המנהיג הפרובוקטיבי שמביא הרבה רייטינג, וטראמפ הוא הדוגמה הכי ״מוצלחת״ לפער בין יכולתם של המנהיגים האלה לעשות רעש לבין יכולתם לשלוט בפועל. והתוצאה - קקופוניה של התבטאויות, הצהרות, אמירות, "חידוד עמדות" וכל המרבה לקשקש, הרי זה משובח. ואנחנו אנשי התקשורת עטים על כל פרובוקציה כמוצאי שלל רב. איך פספסנו השבוע את הדו־קרב הביזארי בצוהרי היום בין חבר הכנסת אורן חזן למקבילו הירדני בגשר הירדן.
כל כך הרבה דיבורים מתלהמים וכל כך מעט מעשים. הנה לדוגמה ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, שטען כי אנשי השב"כ הם "פחדנים" וכל מה שמעניין אותם זה לחזור הביתה בשלום, בהתייחסו להמלצה של השב"כ להסיר את גלאי המתכות בהר הבית. גם אם המלצת מערכת הביטחון הייתה שגויה, האם אין דרך אחרת, דיפלומטית יותר, לומר את הביקורת הזו? ומה הצליח ח"כ ביטן לעשות כדי שהקואליציה שבראשה הוא עומד תגרום לממשלה שלא להסיר את המגנומטרים?
התנהגות דיפלומטית היא בהגדרה שימוש מושכל בטקט לצורך השגת יעדים אסטרטגיים. זה עניין שקט, מדוד ושקול. זה לא עניין לכלבים נובחים, אלא לכאלה שמסוגלים לנשוך בעוצמה ולכן, באמצעות רמזים עדינים, מצליחים ברוב המקרים להשיג את מבוקשם ללא צורך בקרבות מיותרים. אז יגידו ביטן ואחרים: "כולם צועקים, אז אנחנו צריכים לצעוק חזק יותר כדי שישמעו אותנו". הם צודקים. המציאות העכשווית היא שמימין ומשמאל יש תחרות מי עולה גבוה יותר בטונים ויורד נמוך יותר בטיעונים. אפילו הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ דיבר כאחרון הטוקבקיסטים, כשאמר השבוע על ח"כ ביטן והשרה רגב: "לפי חוקי דרווין, אומרים שמוצא האדם מהקוף. הבעיה שבציבוריות הישראלית יש יותר מדי אנשים שלא השלימו את תהליך המעבר...". כמה מביך לשמוע את הסגנון הזה וכמה וכואב.
בין ט' באב לט"ו באב
האם זה מחויב המציאות? האם זה משחק סכום אפס - או שאתה צועק או שאתה לא קיים? השבוע, בתשעה באב, הוכח שלא. ביוזמת כנס שדרות לחברה, התקיימו השבוע בכל הארץ מפגשים של אנשי ציבור מימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, אנשי פריפריה ומרכז, ודיברו, לא בצעקות, מפני שיום האבל הכתיב מוזיקה שקטה יותר. ונחשו מה? הדיון היה משמעותי, מעניין וחד. היו ויכוחים, אבל הווליום, הטון, היו אפשריים. היה נסבל באוזן, מורכב ומעניין.
בפאנל שהנחיתי, לדוגמה, השתתפו שר החינוך נפתלי בנט ויו"ר העבודה אבי גבאי, שאמרו את האמת שלהם בלי להתנצל, אבל בצורה שיכולת להקשיב לה, גם אם לא להסכים. גבאי הסביר את ההתנגדות שלו להכנסה לבתי הספר עמותות לא מפוקחות שמלמדות יהדות, אבל כצפוי ספג אחר כך ביקורת מפעילים במפלגה על כך שהעז להגיע בכיפה (שומו שמיים!) לאפרת (התנחלות ביהודה ושומרון!) וישב על אותה במה עם בנט (איכס גזען!) ואפילו אמר שהיה רוצה שבנו יכיר דף גמרא ולא יחשוב שזו הדתה (לאן התדרדרנו!).
גם בנט אמר בעניין הר הבית דברים נוקבים מאוד, אבל הטון היה רגוע. "יש אפליה חמורה נגד יהודים שלא יכולים להתפלל. מכיוון שאני חבר בממשלה ובקבינט, אני מאוד רוצה להיזהר בדברי, לא רוצה לומר דברים, בטח לא בעיתוי הזה, אבל רק אגיד שבהרבה תחומים שהיו נראים בלתי ניתנים לחשיבה, כשיש אומץ, אפשר לעשות. למשל הגולן שסופח. אז דברים כן ניתנים לשינוי, אני לא רואה את זה כגזרת גורל. האם מחר אנחנו הולכים לעשות זבנג וגמרנו? לא".
שינוי עתידי במעמד הריבוני של הר הבית? ביטול הסטטוס קוו? גם בנט וגם גבאי אמרו דברים משמעותיים מאוד, אבל נדמה היה שהאוזן שלנו לא שומעת היטב, כמעט מסננת אוטומטית מה שלא נאמר בבוטות. ולפני שאתם מאשימים אותי במתקתקות פוסט־תשעה באב, ופרה־ט"ו באב, אבהיר: יש פעמים שבהן צריך לצעוק, יש פעמים שבהן "שקט הוא רפש", כמו שאמר ז'בוטינסקי, אבל צעקה חייבת סביבה שקט כדי לבלוט, אחרת אין בה טעם.
ונסיים בסיפור חסידי קצר שמתאים לכל אחד מאיתנו, לא רק לפוליטיקאים: פעם אחת ביקרו בבית המדרש של רבי אברהם יעקב מסדיגוּרָה כמה מחסידי קַרלין, וכמנהגם התפללו בקולי קולות. לאחר התפילה סיפר להם ר' אברהם יעקב: "דעו לכם כי גם אל אבי, רבי ישראל מרוּז'ין, הגיעו פעם חסידים שהתפללו כמוכם, בקול רם ובצעקות. אמר להם אבי: 'מדוע לצעוק בקול רם, הרי אפשר לצעוק בלחש'".