צדקה העיתונאית מזל מועלם, שכתבה אתמול שחברי כנסת שמפגינים מול הבית של היועץ המשפטי מפריעים לשלטון החוק, נקודה. כשזהבה גלאון מתייצבת תחת שלטים שדורשים מהיועץ המשפטי להזדרז להגיש כתב אישום לפני תום החקירות, היא מועלת בתפקידה כפרלמנטרית ופוגעת בשלטון החוק שלמענו היא לכאורה מפגינה. בכלל, קצת מביך להכחיש את המניע הפוליטי של המפגינים ושל מלבי הלהבות ברשתות החברתיות.

הם כבר מזמן החליטו שמנדלבליט הוא קונסיליירי מושחת והם לא צריכים שום הוכחות. אבל אלה שנותנים קונטרה עם ה"לא יהיה כלום כי אין כלום" מפריעים לשלטון החוק לא פחות. כל רעיון כנס התמיכה אמש בגני התערוכה הוא מביך ואינו במקום. מזלם של חלק מהשרים שאינם בארץ ולא צריכים להעמיד פנים שביבי מלך ישראל. כרגע, לתמוך בנתניהו ולתמוך בשלטון החוק - אלה שני דברים לגמרי שונים.

צריך להחליט - או שתומכים בקונטרה שמקדשת הכל או שתומכים בשלטון החוק. ומי שתומך בחוק, שלא יתמוך באשמתו או בחפותו מראש של אדם, אלא יביע במערכות החוק והמשפט תמיכה ברורה.
 

הנה חידת היגיון: איך אפשר לצקצק נוכח תביעת הדיבה של הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה, ובאותה נשימה לצהול על תביעת הדיבה שארגון "מולד" הגיש נגד נתניהו הבן? את התשובה, מן הסתם, יכול לדעת רק מי שמסוגל להפריד בין נטייתו הפוליטית לבין ניתוח משפטי.

בפועל המצב הוא כזה: סרנה הפסיד בתביעה כי לא נהג באחריות, ונתניהו אולי זכה, אבל מלחמת החורמה שלו בעיתונות רק מסלימה את רצון העיתונאים להיכנס בו. אי אפשר להקיש מכך שהתקשורת טהורה מכל רבב, אבל גם אי אפשר להקיש שנתניהו זכאי מכל מה שיואשם בו.

אם כבר אפשר להסיק משהו מהסיפור, זה שכדאי להימנע מפוסטים אימפולסיביים בפייסבוק, בין שאתה עיתונאי ובין שאתה בנו של ראש הממשלה. וכל זה לא גורע מכך שהתביעה של "מולד" כנראה נועדה לצורכי יחסי ציבור בלבד, או מכך שגם את תוצאות ה"מחקרים" המלומדים שהמכון הזה מפרסם תמיד אפשר לחזות מראש. ועדיין - הפוסט של יאיר נתניהו היה מביש, מיותר ומטופש.
 

במשחק הקיצי של "כל מה שתטען - אני אטען שההפך טוב יותר" אין באמת מנצחים. אבל לפחות במשפט אזריה, מערכת החוק והמשפט הוכיחה את עצמה כחכמה ואחראית יותר מכל השחקנים הלהוטים, מהסנגוריה או מהקטגוריה.

היא לא שעתה למפגינים שצעקו שמדובר בגיבור ישראל, בדיוק כפי שלא הקשיבה למי שטען שאזריה רוצח. היא הפרידה בין המחנאות העצבנית שעסוקה רק בכמה שהמחנה השני טועה, ואיך לתת לו את הקונטרה הכי חזקה, לבין המציאות. ומה היה במציאות?

חייל שהפר הוראות פתיחה באש והרג מחבל, ברגע שבו לכל חייל צריך להיות ברור שעכשיו לא יורים. זהו. לא גיבור, לא רוצח, אלא בחור בן 19 שירה למוות ברוצח, שלא לצורך.

את זה אפשר לראות רק אם מפרידים בין מה שקרה באמת לבין צווחות השפטלים שמתערבבות בזעקות הקדושים העיוורים של "בצלם", שמזמן איבדו את דרכם. מערכת החוק והמשפט הצליחה לעשות את זה פעמיים, גם במשפט עצמו וגם בערעור. אולי כדאי לאפשר לה לעשות את זה גם במקרה של חקירות נתניהו.