"אליס היא הילדה־ידידה האידיאלית", אמר הסופר לואיס קרול כשנשאל על יחסו השנוי במחלוקת לאליס לידל, בתם של זוג חבריו, שבהשראתה כתב את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". לפני כמה חודשים רכשתי לי ולבן זוגי כרטיסים להצגה "אליס" בתיאטרון גשר, שמבוססת על יחסיהם של קרול ואליס. זו אחת ההצגות הנפלאות שהייתי בהן. עד אז התייחסתי לספר ההוא כאל עניין חולמני, דמיוני. כי הרי איפה אפשר למצוא דוכסית מכוערת, חתול מדבר, ומי בכלל אוכל מרק צבים? העדפתי את במבי שמאבד את אמו או את סימבה שמאבד את אביו. גם כילדה העדפתי טרגדיות. עד אותה ההצגה.

הבנתי אז שיש פה הרבה מעבר. הידעתם שקרול נהג לצלם את אליס ואחיותיה בעירום? שביקש את ידה כשהייתה בת 11? וכשהורמה גבה לנוכח בקשתו המוזרה, השיב כי "התכוונתי להינשא לה כשתגיע לפרקה".

בשלב מסוים הקשר בין השניים נותק. אולי משום שהילדה הקטנה והסקרנית שכל כך אהב הפכה דעתנית או נכנסה בסערה אל גיל ההתבגרות. יש הסבורים שרק משום שקרול היה דל אמצעים, איש ספר שנוי במחלוקת, הוריה סירבו להצעת נישואיו וקיבלו בברכה את הנתק עם בתם.

מיותר לציין שבבוא העת לא אקריא את הספר הזה לילדי. אני מניחה שאם אקריא, הם יקבלו אותו בתמימות, אבל מחשבות הזימה, בכל מילה כתובה בו, יפריעו את מנוחתי עד שאחדל מקריאתו באמצע ואשליך אותו לפח.

שאלו פעם את קרול למה אין לו ידידות בנות גילו. ואם כבר הוא בוחר בחברת גיל צעיר כל כך, מדוע לא ישחק עם הילדים בכדור או ילמד אותם לבנות תיבות נגינה ובתי עץ? הסופר חייך, הביט בשואלים וענה: "אני מחבב ילדים, מלבד בנים".

כשהייתי בת 9, אמי הסמיכה אותי בפעם הראשונה להיות אחראית על אחותי אמילי, שהייתה בת 7. היא ביקשה ממני להחזיר אותה מבית הספר, הסבירה שיש לה ראיון עבודה חשוב. דיברנו והיא אמרה לנו בשפה יפה ומובנת שאחרי תקופה ארוכה שבה ישבה בבית, היא חייבת לעזור לאבא בפרנסת הבית.

תחילה שנאתי את זה. "אמא", אמרתי, "אני מסיימת את השיעורים שעתיים לפניה, מה אעשה בכל הזמן הזה?".

"תשחקי קלאס, תכתבי ביומן שלך, תעזרי למורה לספורט, אני חייבת שתחכי לאחותך", היא לא השאירה לי מקום לשאלות נוספות.

כשנשמע הצלצול, הרמתי את הכיסא על השולחן, לקחתי את הילקוט ויצאתי מהכיתה. הילדים דחפו אותי, ניסו לעקוף, כדי להיות הראשונים שינופפו לשומר לשלום בדרך לביתם, לארוחת הצוהריים, לצפייה בסרטים המצוירים.

אני כבר לא מיהרתי. היה לי זמן ארוך להעביר. התיישבתי במגרש בית הספר שהתרוקן, לקחתי כמה עלי שלכת ביד והתחלתי ליצור מהם צורות ומילים. כשהשומר ביקש לנעול את השער, הוא ניגש אלי ושאל: "אמא לא באה לקחת אותך?".

"אני מחכה לאחותי", עניתי בלי להביט אליו.

"בסדר, אני הולך לעשות סריקה, אם את רוצה, יש לי תפוחים בשקית בבודקה", הוא הציע והמשיך לדרכו.

הוצאתי את קלסר השירה משיעורי המוזיקה והתחלתי לשיר ממנו שירים. "אח, יא ראב", שלמדנו מתוך המחזה "סאלח שבתי". מי הבין אז את המשמעות האמיתית של השיר הזה? מי ידע בכלל מי היה סאלח שבתי? ומה זה "ים הדי־די־טי"? אבל אהבתי את השיר ושרתי לעצמי, בקולי קולות.

כשהגעתי לפזמון, "אח, יא ראב, יא ראב, אח, יא וול יא וול, איפה, איפה, איפה ארץ ישראל?", שמעתי ברקע מישהו ששר איתי. הבטתי לצד ימין, גם לשמאל, המגרש היה ריק. נשמע רק קול מורה שנוזפת בתלמיד מאחת הכיתות.

חזרתי לשיר, ואותו קול ליווה אותי. הסתובבתי לאחור ושם, מאחורי הסורגים האדומים ששמרו על תלמידי בית הספר, עמד בחור חבוש כובע מצחייה, בגדים צבעוניים מדי, בן 30, אולי 40, וחייך אלי.

"איזה יופי את שרה", הוא פרגן לי. "למה את לא בכיתה?".

הובכתי מאוד. הייתי משוכנעת שאף אחד לא מבחין בי. הבנתי שעמדתי דקות ארוכות, רקדתי ושרתי לעצמי כשהאיש המוזר הזה מביט בי. התיישבתי על הספסל בבושת פנים.

לא עניתי. הכנסתי את הקלסר לתיק והתחלתי לצעוד לצד השני של בית הספר. האיש הלך אחרי. אומנם סורגים הפרידו בינינו, אבל הפחד השאיר אותם שקופים בעיני. "את לא מדברת עם זרים? ומה תעשי כשתצטרכי לשיר על במה? לא תדברי עם הקהל?", הוא פתח בשיחה.

בעיניים חיפשתי את השומר, המורה לספורט או אב הבית. כל מבוגר שיכול להציל אותי.

"רוצה בייגלה? קניתי עכשיו מהמאפייה ממול. תתקרבי רגע, את יודעת שאת מאוד יפה?", הוא המשיך.

מרחוק ראיתי את השומר. רצתי אליו. "מה יש?", הוא שאל. "איש אחד", מלמלתי, "הוא מפחיד אותי", והצבעתי לכיוון הסורגים.

האיש הפנה אלינו את גבו והחל מתרחק. "שוב פעם הוא? בן זונה, בן אלף זונות", נזף בו השומר. "עכשיו זה הסוף שלך". אני לא יודעת אם הוא תפס אותו, כי רצתי במקביל לכיתה של אמילי. עמדתי בחוץ והמתנתי שתסיים את השיעור, שלא תלך אפילו מטר לבד.

התברר שהאיש היה פדופיל מוכר בעירי. פגשתי בו בעוד מספר הזדמנויות. פעם הוא הביט בי, באחותי ובחברות שלנו ושאל: "רוצות שאראה לכן מה השעה?". איני יודעת מה עלה בגורלו, רק זוכרת שכמה הורים מבית הספר התאחדו כדי לטפל בו.

לא מזמן קראתי על אבי דוביצקי, צייד הפדופילים, שנהג להיכנס לצ'אטים באינטרנט, להתחזות לילדים צעירים ולדוג בגירים סוטים. הוא הגיש יותר מ־500 תלונות, עם הוכחות, הקלטות וצילומים. המשטרה לא עמדה כנראה בעומס, ולאט־לאט גילתה פחות עניין בממצאים שלו.

עד שבוקר אחד מכר אבי את כל רכושו ובעמוד הפייסבוק שלו כתב: "כידוע לכולם, עזבתי את הארץ, נמאס לי לראות מדינה שלא מתפקדת. מדינה שלא מסוגלת לשמור על ילדים ולחוקק חוקים כדי להגן על חסרי ישע, לדעתי אין לה זכות קיום. זה נשמע קיצוני, אבל זו הדעה שלי".

בספר "אליס בארץ הפלאות" אומרת אליס: "אלוהים, כמה הכל מוזר היום. מעניין אם החליפו אותי בלילה. רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה".

לו רק יכולתי לצעוק לה, לאליס: את ילדה, שמרי נפשך, רוצי ותפסי מחסה, את בסך הכל ילדה".