שבוע שעבר שודרה בחדשות ערוץ 2 סדרת כתבות חשובה מאין כמותה של יונה לייבזון, שסקרה את הקשיים שעורמים בחברות הביטוח ובביטוח הלאומי על אזרחים ותיקים המבקשים לממש את זכויותיהם הכלכליות. מתברר שמי שמגיע לגבורות בישראל ורוצה לקבל את המגיע לו, מוצא עצמו במסכת סיזיפית של ייסורים וטרטורים, שמטרתה לגרור את הדורש עד שילך בדרך כל בשר בלי לממש את זכויותיו. 
 

לא פעם, בשל המימון החסר, סוף החיים של אותם יחידים מלווה בעוני ובחסרון כיס. לא משנה כמה שילמו ומה תרמו בחייהם - וייתכן שכך נהיה גם אנחנו בבוא היום - הם מוצאים עצמם מבוזים ועניים: גרים בבתים מתקלפים ומחניקים, במקרריהם מזון דל ותפל, ובלבם בושה ומכאוב גדול. מהעבר המפואר נותרה מצוקה. 
 

 אנשים בסניף של ביטוח לאומי . צילום: פלאש 90 אנשים בסניף של ביטוח לאומי . צילום: פלאש 90

 

יותר מכל הרתיחו העדויות שבהן סיפרו המכובדים שבקהילותינו על הבדיקות הגלויות והנסתרות שעברו כשחוקרים ומומחים מטעם חברות מסחריות נשלחו לבחון את זכאותם לתשלומים כאלה ואחרים.

על פי התיאורים, רופאים קשוחים גערו בנבדקים בני יותר מ־80 כדי להוכיח את עצמאותם, ובלשים פרטיים התחזו בעורמה וצילמו בהיחבא קשישים ברגעים שבהם נראו מוגבלים פחות. טקטיקות כעורות ועלובות מיושמות כדי להשאיר את הכסף בבטנן של חברות ענק על חשבונם של קשישים.
 

לצערי, אני מכיר את הרוטינה הזו היטב ומקרוב. בשנותיו האחרונות אבי, זיכרונו לברכה, היה רתוק לכיסא גלגלים. המעבר מאדם חופשי ועצמאי למוגבל הוא הרסני. השינוי הפיזי קשה, דורש הסתגלות ותפיסה מחודשת של המציאות.

המצוקה הנפשית גדולה עוד יותר. במקרה שלנו, אבא הפך מאדם חרוץ ופעלתן למוגבל. למרות הנסיבות התעקש להוכיח שהעניין חיצוני בלבד. גם אנחנו עודדנו אותו וניסינו שוב ושוב לחזק את התפיסה שהחיים לא נגמרו. הם פשוט השתנו. הרצונות והשאיפות נתקלו במציאות המתסכלת. 
 

קשה לי לכתוב ולהתמודד עם זה אפילו היום, כשנתיים אחרי מותו, אבל בפועל הוא היה לאדם סיעודי. פתאום פעולות בסיסיות דרשו תכנון ועזרה: קימה מהמיטה, התפנות, צחצוח שיניים, גילוח ואכילה. כל אלה תפחו לעניין מסובך שלא ביצע לבד. בתבונתו ביטח אבי את עצמו עוד כשהיה בריא. תמיד היה איש מסודר. מוכן לכל תרחיש. הפעולה המוקדמת נועדה לאפשר לו לחיות ברווחה ובעצמאות כלכלית גם אם בריאותו תידרדר.
 

מדי יום בשעות אחר הצוהריים נהגתי לבקר בביתו. בדרך כלל, ולמרות הגורל המחורבן, ידע ליהנות מהחיים. הוא התגלגל מצחוק מקומדיות של אדיר מילר, קרא עיתונים בעניין, זלל בתיאבון, ביקר במכון כושר מיוחד ומצא חברים במסגרות חדשות. כל זה בעזרת סיוע צמוד, מוטיבציה רבה ולמרות מגבלות איומות. התגאיתי בו. הייתי מלא הערצה על הניסיון הבלתי פוסק שלו לנצח את מה שהגורל זימן לו.

והנה, באחד הימים כשביקרתי אותו מצאתיו מדוכא מאוד. בתחילה שתק וסירב לשתף. אחר כך סיפר על בדיקה שעבר. בעקבות החמרה במצבו הגיע מומחה מהביטוח כדי לברר את זכאותו ליהנות מהפוליסה שרכש מזמן. הפרוצדורה, כך תיאר, הייתה משפילה מאוד. פוגענית. נציג החברה נזף באבי וצעק עליו בכל פעם שהתקשה בפעולה. הלחץ, הפחד והכבוד העצמי שעוד נותר גרמו לו לנסות להוכיח שהוא יכול. שאינו מוגבל. שהוא עדיין אדם.
 

אני מניח שאיש המקצוע יצא מביתו של אבי שבע רצון ורשם וי. אולי דיווח לממונים שהנבדק יכול לבצע פעולות כאלה ואחרות וכלל אינו סיעודי. ואכן זמן קצר אחרי כן התעוררו קשיים במימוש הפוליסה. זה הדהים אותי. בסוף, בתום מחאות ודין ודברים, זכה לתשלום. אבל הטעם המר של ההשפלה נשאר איתנו עוד זמן רב. לעתים הכבוד העצמי הוא כמעט הדבר היחיד שנותר לו לאדם ברגעי השפל של חייו. 
 

הבעיה אינה אצל הבוחנים. אלה ממלאים פקודות. גם על המשפט הזה אפשר לומר משהו. אבל אתעלם מהם לרגע ואפנה את תשומת הלב לבוסים הגדולים. אותם אנשים שאנחנו רגילים לראות מדי פעם מככבים בעיתונות הכלכלית כשמונים את שיאני השכר בישראל.

מנכ"לים וסמנכ"לים של חברות ביטוח שקונים יאכטה שלישית ושוחים בבריכה אולימפית בבתים ענקי ממדים, שדואגים לספק את תאוותיהם וחוגגים בלי שום נקיפות מצפון על חשבונם של קשישים שצריכים עזרה כדי להסתרק ולשתות תה.
 

הקשר בין הדברים ישיר ומכוער. העושר הדוחה הזה אחראי למצוקתם של הורינו וסבינו. חייבים לפעול. למחות. להעיר לאותם חזירים שהתנהגותם אינה מקובלת עלינו. להצביע עליהם ולהדביק למצחם אות קלון. אחרת, כשאתם תגיעו לגיל 80 ותהיו במצוקה כי יסרבו להעניק לכם את מה ששלכם, כל שתוכלו הוא להביט לעבר החווילה שבקצה השכונה ולדעת ששם גר האיש שעשק אתכם.