השאלה המתבקשת היא מדוע עושה ראש הממשלה בנימין נתניהו סיבוב נוסף על בג"ץ לאחר שנכשל בסיבוב קודם. התשובות הן בתחום הספקולציה, אבל הן לא פחות ספקולטיביות משלל הנימוקים המופרכים שנתניהו את וינרוט רקחו בפנייתם לדיון חוזר. מה פתאום דיון חוזר? הרי נתניהו בעתירתו הנוכחית "אינו מבקש לבטל את החלטת בג"ץ, הרי אין לו מה להסתיר". הוא בסך הכל נענה ל"נחשול עצום של פניות וחשיפת שיחות פרטיות של עובדי ונבחרי ציבור", הוא כמובן אינו טורח להביא דוגמאות, אפילו לא פנייה אחת לחשיפת שיחות של "עובדי ונבחרי ציבור" במסגרת אותו "מבול פניות".

כמו הנער ההולנדי שסתם בזרתו את החור שבסכר נזעק נתניהו כדי להציל את הפרטיות האבודה. מדובר בשטויות ובפירוטכניקה מילולית. נתניהו מקווה שבג"ץ ייענה לפנייתו, לא משום שהיא תקפה משפטית, אלא משום שלא נאה לדחות בקשה של ראש ממשלה. הוא יילחם עד הביטן האחרון כדי להדוף את כל מתקפת החשדות נגדו. זירת שיחותיו עם רגב ואדלסון, המתכתבת עם שיחותיו עם נוני מוזס, היא רק אחת מהן.

אם כבר נכפתה עליו מלחמה יומיומית בכמה זירות, הוא יילחם כל הזמן, בכולן, במגמה להתיש את המערכת, להזדהר בהילת המרטיר ולגבש סביבו את הרחוב שייצג את "העם". וכל זאת משום שאין לו ברירה. הוא פשוט מפחד.

אם וכאשר בג"ץ, אולי, ייענה לפניית נתניהו, אני מניח שהוא יעלה את הנימוק שכל פרח תקשורת קלט משהוגשה הבקשה של דרוקר וערוץ 10 לפני כמעט שנתיים. לתומי חשבתי אז (וטעיתי) שטענת דרוקר תיפול משום שאין דרך בעולם שנתניהו לא יטען שיש חיסיון לשיחות פוליטיקאי ועיתונאי ויחסל את התיק בעודו באיבו. מסתבר שהטענה הזו לא הועלתה. אין לי מושג מדוע. למעט ביטחונו שהפנייה של דרוקר תידחה והוא יחסוך מעצמו חרפת מדליף ו/או שותף משפיע ו/או שותף עסקי, במובן של מקבל החלטות ברוח שיחותיו עם מוזס. ייתכן בהחלט שהוא מנסה להגניב את הטיעון הזה עכשיו. אלא שכל אלה, כמו שאר מאבקיו, הם פרפורי עווית במלחמת מאסף.