אין ספק שהנשיא טראמפ, כדברי חתנו ג'ארד קושנר בפגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, "מחויב למציאת פתרון שיביא שגשוג ושלום לכל העמים באזור". אבל לא זכור בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב נשיא שהצהיר, כמועמד ולאחר מכן כמי שנבחר, על כל כך הרבה מחויבויות שאף אחת מהן לא תורגמה למעשים ולא קוימה.
הנשיא טראמפ הצהיר על מחויבותו להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הכריז על מחויבותו לפרק את הסכם הגרעין עם איראן, הודיע על מחויבותו לשמור ולהבטיח את בטחונה של ישראל ו"נתן להבין" ליהודי ארה"ב שלא יתנגד להקמת התנחלויות.
זה לא שהנשיא טארמפ חזר בו מהמחויבויות האלה והאחרות. חלילה. הוא עדיין נאמן להן. מה שחמור ומעורר גיחוך זה שטראמפ נתגלה כמי שאיננו מסוגל לקדם את המחויבויות שלו ולתרגם אותן למעשים. אם לא היה מדובר בנושא כל כך חשוב, כל כך קריטי וכל כך גורלי כמו השלום - הצהרתו של ג'ארד קושנר על מחויבותו של הנשיא טראמפ לשלום היא בדיחה עצובה המעוררת צחוק מר. אם יש משהו המאפיין את שמונת החודשים של דונלד טראמפ בבית הלבן הרי זה אי יכולת, חוסר אונים מוחלט לקדם יעדים ומטרות שהבטיח כמועמד וכנשיא.
גם ואפילו בקרב סנטורים וחברי קונגרס רפובליקנים בכירים, שרובם הגדול אוהדי ישראל ותומכיה, השתררה תחושה של תסכול ויאוש מיכולות הנשיא טראמפ לקדם את המחויבויות שלו בתחומים שונים. בעמוד מאמרי הדעות של הניו יורק טיימס כתב ברט סטפנס, שהצביע בעד טראמפ בבחירות לנשיאות, מאמר נוגע ללב שסוקר את ההבטחות והמחויבות שנתן הנשיא במטרה להשיג את קולות היהודים. "התומכים היהודים של הנשיא נשארו תמהים ושואלים איך זה שהסכם הגרעין עם איראן הוא בתוקפו, איך זה שהשגרירות האמריקאית היא בתל אביב ואיך זה שאסד הוא האיש החזק בסוריה".
הכותב, שמזדהה כבעל השקפות ימניות , מזכיר ש"ממשלת ישראל נדהמה משיתוף הפעולה בין ארה"ב ורוסיה שהניב הסכם פשרה בסוריה על חשבון האסטרטגיה של ישראל". הכותב מלגלג על שליחותו של ג'ארד קושנר, ש"לא הוכיח את עצמו כמי שראוי לרשת את הנרי קיסינג'ר".