אוטוטו הפיצול הענק בעולם הטלוויזיה ייצא לדרך. ערוץ 2 המוכר עומד להפוך לשני אפיקי שידור נפרדים. התעשייה בטירוף. ההוא עבר לשם, זה הלך לפה. הביקוש לכוח אדם בשיאו. טאלנטים נחטפים. גם דבילים נחטפים. כל אחד ניימאר. סוגרים חוזים של מיליונים, לפחות על פי פרסומים זרים. צייצן בינוני משווק כעיתונאי־על. מי שהחזיק מיקרופון בבית הספר היסודי הופך למגיש בכיר, ואושיית רשת ואופנה (מה זה לעזאזל “אושיית רשת"?) ממונה לעורך ראשי של ערוץ.

פעם בלבלני מוח הסתפקו במכתבים למערכת, היום הם משוגרים למהדורות ולתוכניות האקטואליה. אף על פי שבדרך כלל הנני מפריזן סדרתי ופסימיסט מושבע, אם תבדקו את חלק מהשמות החדשים שכבר משדרים והתוכניות העתידיות הצפויות לנו, תראו שיש אמת בהערכה שלי.

ומה מצלמים למדיה הרעבה האלפים הטריים, הכישרונות החדשים שעתידים לשנות את התמונה? כל בלטה ובלוק מוכתרים כאובייקט מרתק הראוי לתיעוד דוקומנטרי מעמיק שיתפתח ביום מן הימים לבסיס שעליו תיכתב סדרה פתלתלה שתימכר לנטפליקס, כך מבטיחים לנו יוצרים מזוקנים בלבוש בלתי אופנתי שמונח באופן אופנתי. אבל אל דאגה, עוד חצי שנה, פלוס־מינוס, הדברים ישובו לפרופורציות. האופוריה תתגמד למצבה הקבוע והמדכדך: המוני מובטלים ועיתונאים שעובדים שעות אינסופיות במשכורות מינימום. אין חדש תחת השמש. ושלא ימכרו לכם לוקשים.

גם אני חלק מהמשחק. בחודשים האחרונים אני חורש את הכבישים, שורף את הטלפון בקדחתנות, תר אחרי מרואיינים וסיפורים, אוכל במבות בדרך מפאת חוסר זמן וטוחן אייטמים עד שתחושות עקצוץ רצה ביד והתקף הלב כבר נראה באופק. תודה לאל שעוד שבוע וחצי חופשת הקיץ המאוחרת והמיוחלת תפקוד גם אותי. איסלנד, סקנדינביה וזנזיבר יקרות בשבילי.

מיוון אני נמנע. שמתם לב שביולי־אוגוסט האיים ההלניים שינו ייעוד ועתה הם רצועות החוף תל אביב־נתניה? מיליוני ישראלים מציפים את הפידים בתמונות פסטורליות ובהן בתים לבנים, בגדי ים חושפניים להחריד, יאכטות ענק (מאיפה יש לכולם יאכטות?) ומלצרים מותשים שמגישים את שארית הדגה המדולדלת לעוד סבב של ציונים גאים המעתירים שקלים על הכלכלה היוונית הקורסת.

אחרי הערכת מצב זריזה ובעקבות מחויבות משפחתית בצורת חתונה של בן דוד של בת הזוג, וחלטורה קטנה על הדרך, הוחלט שנצא לאיטליה. היה שלום, סופלקי; אהלן וסהלן, אלפרדו פטוצ'יני וטוטי. למרות הכמיהה לרוגע, בשלב הזה עדיין אין פטור מלחצים. כחיזוק ולשם העמקת שורשיה האיטלקיים, שהתגלו זה עתה, זוגתי החלה לצעוק "בונג'ורנו" מדי בוקר, וביתנו הפך באחת למרכז תוסס לתרבות איטלקית. המסלול: טוסקנה ופירנצה. נעבור בדרך ברומא. אולי גם בברשיה, כמחווה לטל בנין. ראשית, מחפשים את המלון המושלם. נדרשתי בפקודות לבחון עד רמת צבע השטיח את המקום שבו נניח את ראשינו הלאים, אחרי ריצה בין מוזיאונים, פיאצות ומפגש מתסכל עם שודדים צוענים.

בניגוד גמור לבטלנותי התמידית, מתחייב אני להצטלם ליד כל מונומנט, כולל כל מה שיש לדוד העירום להציע. בשבת האחרונה, כשעברנו ליד ספסל הספרים העזובים מתחת לבית, ראינו ספר עב כרס על מוסוליני וכמיהתו לשלטון. מתברר שגבעתיים היא עיר תרבותית במיוחד. כבר שנים שבחזית ביתנו ספרים בודדים שהושלכו מוצאים משכן חדש. בעלי בית ותיקים מעיפים אותם, ונברני אשפה נהנים מהשפע העזוב. מדי פעם כשהערימה מצטברת, מחטט אני בלי בושה ולוקח הביתה. לאן הגיעו אנשי טלוויזיה, תאמרו? תמיד אהבתי מטמוני זבל. בעיני זה מין מתנת חינם אקולוגית. פעם אפילו עטפתי ספר שמצאתי והגשתי אותו במתנה לעלמה סקרנית שיצאתי איתה. מיותר לומר שהזוגיות ההיא לא הפכה לחתונת זהב.

חזרה להווה. אהובתי שלפה את היצירה על הצורר האיטלקי והניחה תחת בית השחי. מוסוליני היה חרא לא קטן עם דם יהודי על ידיו, ויותר משהיה צורר היה בעיקר אידיוט. למרבה הצער, את הביוגרפיה על בניטו שאימצנו למדפנו היא זנחה במהירות. את ספר ההיסטוריה העתיק שלי שסוקר את אירופה בימי הרנסנס גם נטשה, לא לפני שנזפה בי על שהמלצתי לה עליו. הדיון עבר לתחום הקולינריה. היא מתארת את נפלאות המזון שם.

בזמן נאומיה על הררי פרמזן אני תקוע בעולמות אחרים. מתכונן לראיון אחרון לפני הטיסה. קורא ביוגרפיה שסוקרת את חייו של מנהיג ישראלי ותיק שאחת משלוחותיו אמורה להגיע אלי למפגש מצולם. הרבה ענייני צבא. פשיטות מדממות וחיסולים נועזים. ככל שהעלילה מתקדמת ברור לי שהיה פה פעם די מפחיד. כתשו אנשים בצפון ובדרום. היום יותר טוב. הפוגה ממלחמות.

חוזרים לזלילות בפירנצה. בעיניה הגלידה בארץ מתגמדת לעומת הג'לטו האוריגינלי. ופסטה? שלא אעז לאכול כאן, כי מול המטעמים של רומא כל תבלין צברי הוא חיוור. כנ"ל עם פיצה, אספרסו ושלל מזונות. חוזר לביוגרפיה. השלב הפוליטי. תככים מזימות ומפחי נפש מתמשכים. סכינים ובגידות. איך כל זה יידחס לראיון אחד נפיץ? רק שיהיה רייטינג. יעזור לי השם, כמה שאני זקוק לך, חופשה איטלקית.