זה סיפור על ילדה שבגרה והפכה לנערה ואחר כך לאישה שיודעת לעשות הכל. זאת אומרת, כמעט הכל. עוד בנעוריה לימד אותה אביה כיצד לפרוץ מנעולים של דלתות תקועות, להחליף נורות, להבחין בין מברגים לברגים, לדעת איזה ראש של פיליפס מתאים לאיזה חור של בורג. כשעברה לדירתה הראשונה בתל אביב היא כבר התנסתה בשפכטל, בגירודי קיר עדינים, באטימה עם אקדח סיליקון ובסיוד שחסך לה כמעט 2,000 שקל. אחר כך היא למדה לחבר ארונות בהרכבה עצמית, לפרק אותם ולחבר בחזרה. בהמשך הגיעה גם החלפת הגלגל, הרמת הרכב בעזרת ג'ק והפעלת כוח שלא ידעה שקיים בה כדי לשחרר את הברגים הארורים.

גם לחברותיה הטובות היא סיפקה שירותים מקצועיים, ומלבד סידור ארונות עונתי, היא החליפה נורות, סידרה את החשמל ופתחה לפחות 57 וחצי סתימות ביוב במהלך חייה ברחובות המעופשים של תל אביב. בזמן שחברותיה חיפשו באתרי היכרויות גבר חתיך שיהיה גם הנדימן עם זרועות שרוטות מעבודה, הסתפקה הילדה בחתיך בלבד וללא שריטות רבות מדי בנפש. הנדימן זה לחלשות, היא הייתה אומרת ומצחקקת בלחש, ולא ידעה שהיא מביאה על עצמה אסון עתידי.

כן, כמו שקורה תמיד באגדות מהסוג הזה, לכלוכית, פועלת הבניין, שיש לה בארון מתחת לכיור ארגז כלים שלא מבייש את אב הבית שמחזיקה חברת הניהול השכונתית, קרסה תחת עול החיים וכעת גם היא כמו כל ילדה שנייה בעולם רוצה להפוך לסינדרלה. משאלת לבה הכמוסה, אף על פי שהיא לא מעזה להודות בכך בקול.

מיותר לומר שהילדה הזו היא אני, ושהאסימון נפל לי בשבוע שעבר כשעברתי בין שלוש חנויות אופניים עד שמצאתי מישהו שהסכים לנפח לי את הגלגלים. משהו בשילוב האוויר המיוזע שבחוץ, האפשרות להתלכלך מחלודה והמחשבה שאני צריכה להתכופף כרגע בשמלה קיצית כדי להוציא את הוונטיל, גרם לי להשתמש במה שאחת הטוקבקיסטיות כינתה אותי בו לא מזמן בעקבות סטטוס דומה: אסון פמיניסטי.

כשנמצא הצדיק שבהה בי בעיניים מלאות רוך והציע עזרה, לא היססתי לומר לו "כן", ואז הוספתי "תודה רבה" על סף דמעות. “אני פשוט לא יודעת איך", ניסיתי לשכנע ולתת לו לעשות את העבודה ואף ללמד אותי מה זה לחץ אוויר נכון ואיך לחבר את החור של הצינור לגלגל. כשרכבתי משם והמשכתי בדרכי נקייה עם גלגלים מנופחים כמו שצריך, חשבתי על כך שניסיונות העבר להוכיח שאני מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד, במין מרד כזה של שנות ה־20 של חיי, היה מעשה כל כך מיותר ומטופש. אומנם יש לי היום המון מיומנויות שבשנות ה־60 היו מכנים אותן “גבריות" לכאורה, אבל ככל שחולפות השנים הן הופכות לנטל ולמי בכלל יש כוח להשתמש בהן.

עניין של בגרות

אני מניחה שזה עניין של בגרות. כשאת צעירה את חושבת שמוטו ה"אני יכולה לבד" הוא שיהפוך אותך לקדושה עצמאית שגברים יעריצו. בפועל את מגלה שלא רק שזה לא נכון ולעתים אף מרתיע, אלא שזה לחלוטין בסדר לומר “אני לא יודעת איך", “אני צריכה עזרה" ו"אתה יכול לסדר לי, בבקשה?" ועדיין להישאר אישה חזקה ועצמאית שלא צריכה להתפלש בביוב כדי להוכיח שהיא כזו. בשביל זה יש אינסטלטור.

לא מזמן ישבתי עם מנכ"ל חברה שאני עובדת איתה על מיזם חדש. הוא הביט עלי וראה שאני מבולבלת ועמוסה, שאל מה קרה, ואני עניתי שיש לי יותר מדי מטלות יומיומיות על הראש ופחות מדי השראה. יש אנשים שנולדו להיות טייסים ויש כאלה שטובים בבנייה, הוא הסביר לי. ואז הרמתי את הראש ומיד נזכרתי בכל יכולות הבנייה שלי, אבל הוא התעקש שאני דווקא טייסת, וזו הסיבה העיקרית לכך שהם לקחו אותי איתם לצוות. אם זה מעייף אותך, סימן שאת צריכה להתעסק ברעיון הסופי ולא בלוגיסטיקה של הביצוע. את זה תשאירי למי שבאמת נהנה להיות סגור בחדר עם ברגים ומברגים, הוא אמר והוסיף שזה אחלה שאני יודעת לעשות כמעט הכל, אבל לא אומר שאני צריכה באמת לעשות הכל בפועל.

איכשהו אחרי השיחה הזו צ'אקרת ההשראה נפתחה לי שוב כמו קסם, והרעיונות החלו לזרום. הבירוקרטיה של החיים ממילא מתישה, אז למה להעמיס עליה גם תקופות של שיפוצים והרכבה עצמית, חשבתי לעצמי והתחלתי להזיע. כן, זה הזמן הזה בשנה שבו צריך לעלות על סולם, לשחרר את הברגים ולנקות שוב את הרשתות של המזגן. מזל שאבא שלי בדיוק קפץ לקפה.