ושב לו הגבר וצופה בהפגנות בפתח תקווה: אלפי אנשים שרובם היו יכולים להיות חבריו הטובים (וחלק מהם הם אכן כאלה) מתכנסים כדי למחות. אחד אחד היו נאספים, כמו ב"ילדי הירח" (מילים: אהוד מנור, לחן: שלמה יידוב) ועד לגרסת ה־2.0 שלו: "ילדי הירח" (אביב גפן), הקצוות המוזיקליים של השמאל הישראלי. 
 

זו לא מחאה אלא קבוצת תמיכה, לא מלחמה בשחיתות הם תובעים, אלא את עלבונם. עלבונם של מי שגדלו על שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שלבשו חולצה כחולה או חאקי, התגייסו לקרבי ואהבו את הארץ הזאת בכל לבם. אהבתם הייתה אהבת אמת - וכדרכן היא הייתה גם עיוורת: עיוורת למצוקתו של מי שלא התכנסו עמם מסביב למדורה ושרו לצלילי האקורדיון. 
 

ילדיהם לבשו ג'ינסים, עישנו ג'וינטים, שרו ביטלס בקולות, החליפו את החולצה הכחולה באדומה של צ'ה גווארה ועודדו את הפועל כשהם חשים את עצמם, תרתי משמע, חכמים ומגניבים כמו איינשטיין (אם לא אלברט, אז לפחות אריק) והיו אמורים להיות הגשר שבין מזרח אירופה למערבה. ואז המדינה התהפכה עליהם, לצלילי מוזיקה מזרחית, וכשצמדי מילים כמו "חזק ואמץ", "עלה והגשם", "עלה נעלה" ו"היה נכון" הפכו ל"תודה לאל" ו"בעזרת השם".
 

"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", הם מצטטים בכוונת אמת את אהוד מנור, בשיר ששורת הנושא שלו "אין לי ארץ אחרת" - אומצה דווקא על ידי הימין (ומה יום מיומיים? הרי גם השומר וגם בית"ר - שתיהן על שם יוסף טרומפלדור) ולא שמים לב עד כמה הטיעונים שבהם הם משתמשים נגד הגבלת זכות המחאה, דומים לאלה שהשמיעו אנשי זו ארצנו בימי ההפגנות נגד הסכמי אוסלו. ומה יעשו עתה כשאפילו בג"ץ התהפך עליהם? יבקשו טרמפ על ה־D9 של מוטי יוגב?
 

איני שמח לאידם באשר אני בשר מבשרם, ובכל זאת, איני ממהר להזדעזע ממעלליהם לכאורה של חובב הסיגרים והפסיכולוגית בשירות הציבורי. לא מפני שאינם ראויים לגנאי ואולי אף לקלון, אלא מפני שהם לא המציאו את השיטה, רק (לכאורה) שכללו אותה עד מאוד. הם רואים את האלפים מסביבם ומתחזקים, ממש כמו בקומזיץ ההוא, כשלהט מדורת השבט הלבן מסתיר מעיניהם שוב את המיליונים ש"גנבו להם את המדינה" באופן הכי דמוקרטי. בפתח תקווה, כמו בלונדון, הייאוש נעשה יותר נוח (הפעם הקרדיט מגיע לחנוך לוין).
 

רבים שונאים אותם שנאה עיוורת, פנאטית, נקמנית - והשנאה הזאת מעוררת שנאה שכנגד, מה שמחזיר את הגבר אל הבוקר הראשון של השבוע, לשידור העצוב מלאס וגאס, נבדה - משהו שמוגדר משום מה כ"ספורט". 


לא צריך היה להיות חובב אגרוף כדי לשמוע על קרב בין שניים: מייוות'ר ומקגרגור. לכאורה, זה היה קרב שבסיומו ניצח אחד מאלופי האגרוף (יש להם כמה התאגדויות, לכל אחת אלוף משלה) את אלוף אחת מ"אומנויות הלחימה" הפופולריות. בתכלס זה היה ניסיון ראוותני ואפילו לא מאוד מלוטש לשמור על האגרוף "הקלאסי" (פעם ספורט פופולרי) בחיים. הייתי יכול להרחיב כאן על האופן שבו גרמה התקשורת למאות מיליוני אנשים מכל העולם לצפות באירוע שמשתתפים בו שניים שאת שמותיהם לא הכירו אלא מספר שבועות לפני "הקרב", אבל אחסוך מכם את החפירות (מספיק חפרו לנו בשבוע שעבר על "קרב המאה") ואתמקד בשורות הראשונות של הקהל: אנשים לבושים יפה ששילמו עשרות אלפי דולרים לכרטיס, מגיבים בהנאה חולנית למראה כל מכה "מוצלחת". 


רוצים לראות דם. פלויד מייוות'ר מול מקגרגור. צילום: רויטרס


מזכירים את הילדים שמתגודדים בהפסקה הגדולה סביב שניים שרבים וקוראים במקהלה: "רוצים לראות דאאם". זו לא אלימות שבאה ממצוקה: מדובר באנשים עשירים, כאלה שהיו יכולים להיות עכשיו על סיפון היאכטה שלהם מול נוף אקזוטי עם דרינק נחמד ביד. במקום זאת הם בחרו לצפות באירוע מתוסרט היטב שגם לו היה אמיתי (שהרי אם כבר "מכות" - מי צריך כללים וסיבובים?), הרי שהתשוקה האנושית לשילוב שבין אלימות לכסף גדול הופכת אותו לעצוב.
 

בינתיים בפתח תקווה, בניגוד לחובבי האלימות העשירים מלאס וגאס, המפגינים שם באו מאהבה: אהבתם למולדתם כפי שהם רוצים לראות את פניה - בכך אין לפקפק. רק שמהר מאוד החליף להט המאבק את האהבה,  והשנאה - את הלהט: הם יודעים שתחת נתניהו, אם ייפול, יקום ראש ממשלה כליברמן, בנט או סער - ומי יתקע לידם שיהיה מוצלח יותר? 
 

רק שכרגע כל זה לא מעניין אותם: הם רוצים לראות את ביבי נופל ואת שרה מושלכת מבית השרד (עם העובש או בלעדיו). להגנתם ייאמר שחלק ניכר מהשנאה הזאת נתניהו הרוויח ביושר. לחובתם ייאמר שכרגע הם לא שונים בהרבה מחובבי האגרוף שרק רוצים לראות "דאאם" - ואולי ככה זה כשילדי הירח נצלים בשמש המזרח תיכונית.