פרשת הצוללות התחילה אתמול להגיח מחדש מהמצולות. כרגע, מה שרואים מעל פני המים הוא קצה הפריסקופ. כמו שהדברים נראים כרגע, גם על הפריסקופ הזה מישהו גזר קופון. בהמשך יופיע שאר הגוף. המשטרה עובדת לאט, בסבלנות, תוך מיצוי מושלם של כל הכלים במלחמת העצבים החשאית הניטשת בחודשים האחרונים בין הקטבים השונים של הפרשה הזו. למי שצריך להזיע, נותנים להזיע. כל אחד נעצר, מעוכב או נחקר בתורו. הפזל הולך ונבנה. וכרגיל, היחיד שלא קשור כרגע לעניינים האלה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ראש הסגל מספר 1, ארי הרו, כבר חתם על הסכם עד מדינה נגד הבוס לשעבר. אתמול נעצר ראש הלשכה מספר 2, דוד שרן, כחשוד בקבלת שוחד ממיקי גנור. שרן מקורב גם לשר יובל שטייניץ ודרכו הכיר את גנור ואת אבריאל בר יוסף. העניין הוא ששרן המשיך להתקדם והפך אחר כך לאיש הכי חשוב בלשכה הכי חשובה במדינת ישראל, לשכה שדחפה עסקת רכש של שלוש צוללות שמערכת הביטחון כלל לא רצתה.




בכיר נוסף מסתבך, דוד שרן. צילום: אבשלום ששוני
בכיר נוסף מסתבך, דוד שרן. צילום: אבשלום ששוני



אתמול הכחיש פרקליטו של שרן את האפשרות שגם הוא יהפוך לעד מדינה. על כך אפשר להגיד, עוד חזון למעיד. וחוץ משני ראשי הסגל, יש גם את ראש המטה לביטחון לאומי המיועד, אבריאל בר יוסף, שנתניהו כבר הכריז על מינויו. ויש גם את עורך הדין האישי, שותף הסוד והבן דוד דוד שמרון. כולם שוקעים בתוך מדמנת הצוללות, ונתניהו לא ידע, לא שמע ולא ראה. כפי שכבר נאמר פעמים רבות: אם ידע, זה חמור. אם לא ידע, זה עוד יותר חמור, כי זה מעיד על כשל ניהולי חמור מתמשך. נניח לכל זה להמשך. בסופו של דבר הערפל יתפזר והתמונה תתבהר.




ללא צל של ספק - מימון בחירות אסור




התפתחות נוספת אתמול, שלא הוסיפה לנתניהו בריאות, היא חשיפת מועדי השיחות שקיים עם מו"ל "ישראל היום" שלדון אדלסון ועם העורך עמוס רגב. העיתונאי רביב דרוקר, שבעקבות עתירתו שוחרר המידע, הביא אתמול את ההקשרים המדויקים: שעות השיחות ומועדיהן מוכיחות מעל כל צל של ספק שנתניהו פשוט הכתיב לחברים בחינמון את הכותרות, שהוסתרו תחת "בכירים בליכוד" או פסבדונים אחרים.



חשיבותה של ההתפתחות הזו רבה. זהו חלק חשוב נוסף בפזל המוכיח את מה שנטען בעמודים הללו מאז הקמתו של הביביתון: מדובר במימון בחירות אסור. תעמולת בחירות אישית אסורה, שניתנת במימונו של מיליארדר שאינו תושב ישראל, לטובתה של משפחה פרטית.




בני הזוג אדלסון ונתניהו, תעמולת בחירות. צילום: פלאש 90
בני הזוג אדלסון ונתניהו, תעמולת בחירות. צילום: פלאש 90



בחודשים האחרונים אנו עדים ל"התרחקות" בין אדלסון ועיתונו לבין העילה לקיומו, קרי נתניהו. עוד לא ברור עד כמה ההתרחקות הזו אמיתית או שהיא מתוזמרת לצורכי חקירה. מה שכן ברור זה, ששתיקת הרגולטורים השונים לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות היא מחדל חמור מאין כמותו.



ולסיום, מחמאות (אמיתיות) לנתניהו: אתמול הוא דיבר בפתח ישיבת הממשלה על מה שקורה בדרום תל אביב, על סבלם של תושבי הדרום הנאנקים בשכונות שנכבשו מידיהם, ועל העובדה שעשרות האלפים שהתיישבו שם אינם פליטים, אלא מסתנני עבודה שעברו עבירה בכך שחדרו לישראל שלא כדין וזכותה של ישראל לגרש אותם, כפי שנעשה ברבות ממדינות המערב. מדיניותו של נתניהו בנושא הזה נכונה, חדה ומדויקת. הוא הקים את הגדר (החלטה על הקמתה התקבלה עוד בימי קודמו), הוא לא השכיל למנוע את חדירתם של עשרות האלפים ואת התיישבותם בדרום תל אביב, אבל עכשיו הוא משקיע מאמץ אמיתי בניסיון להחזיר לפחות חלק מהם ליבשת שממנה הגיעו.



ישראל היא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים ותשתיות קצרות. היא לא יכולה להרשות לעצמה הגירת עבודה בהיקף כזה. טוב היה אם נתניהו היה מקפיד לבצע את מדיניותו מבלי שהוא או חברי ממשלתו מסיתים נגד מערכת המשפט שעושה את עבודתה, אבל החיים אינם מושלמים. גם אם שופטי בג"ץ טעו בפסיקתם משבוע שעבר בעניין המסתננים, זה לא הופך אותם לפחות ציונים מנתניהו או משרת המשפטים שלו. הממשלה צריכה למשול וראש הממשלה צריך לגבש תוכנית חלופית או דרכים חדשות כדי להחזיר את דרום תל אביב לתושביה המקוריים, שהם החלשים והפגיעים ביותר בחברה שלנו.