יש הרבה דרכים לפרש את החלטתו השנויה במחלוקת של הנשיא דונלד טראמפ לחסל תוכנית מימי הנשיא אובמה, שמאפשרת לילדי מהגרים לא חוקיים להישאר באמריקה. אבל דרך רלוונטית במיוחד, גם בישראל, תהיה פחות צפויה: זו אינה החלטה שנובעת מאישיותו הקופצנית של טראמפ, גם לא מצורך דחוף להציל אמריקאים, גם לא מדחף פוליטי לאו בר־כיבוש – הבחירות רחוקות - גם לא נובעת משנאה בלתי נשלטת למהגרים. היעד המרכזי להחלטה של טראמפ הוא הקונגרס האמריקאי. הנשיא מחפש מנוף שידחף את הקונגרס לפעולה – והמנוף נמצא לו בדמותם של ילדי המהגרים. לא מחזה יפה במיוחד לצפייה, לא נעים במיוחד לאוזן. אבל האם המנוף הזה יודע להרים משא בלי להיתקל ולהפיל גשרים בדרך - נדע רק בסוף, כאשר הקונגרס ימצה את מחצית השנה שקצב לו הנשיא להחליט.



זו משקפת נכונה לבחון דרכה את ההחלטה של טראמפ – במיוחד בישראל. המהגרים של אמריקה לא בהכרח עומדים בראש סדר היום שלנו, אבל את בעיות התפקוד של הקונגרס אנחנו מכירים היטב. רק נסו להיזכר מתי לאחרונה עבר חוק משמעותי, מרכזי, בתמיכה רחבה – לא משמעת של קואליציה ולעומתיות של אופוזיציה. נסו להיזכר מתי ניסו מפלגות יריבות בישראל לפתור בעיות במשותף, בהסכמה, והצליחו. נסו להיזכר בימים שבהם הכנסת הייתה ריבון, שלא אפשר לבית המשפט להיכנס דרך דלתות שהושארו פתוחות לרווחה על ידי מחוקק שמתקשה לספק פתרונות ברורים לבעיות גדולות.



הפלגנות ניצחה את ההיגיון



נסו להיזכר. זה לא יהיה קל. בישראל, כמו באמריקה, הפלגנות ניצחה את היכולת לשתף פעולה, את ההיגיון, את החתירה לקונצנזוס. כבר עשרות בשנים שהאמריקאים מנסים, הלוך ושוב, להעביר חוק הגירה רציני, אחראי, לא מתלהם. כבר עשרות בשנים שהם נכשלים. פעם מסרבים המשוגעים מימין, ופעם המשוגעים משמאל. פעם נתקעים בגלל סירוב של מישהו לוותר, אפילו קצת, בסגירת השער, ופעם בגלל סירוב של מישהו להשלים, אפילו קצת, עם הצורך בפתיחת השער.



וכמו באמריקה גם כאן: שאלו את עצמכם מדוע נדרשת המדינה להשיב בבית המשפט על תביעה מנדנדת בעניין תחבורה בשבת – וזו התשובה; שאלו את עצמכם איך ייתכן שחוק לאום, שאמור לחזק את לכידותה הפנימית של



ישראל הופך לחוק שנוי במחלוקת – וזו התשובה; שאלו את עצמכם מדוע חלק ניכר מהחוקים של הכנסת עוברים, ואז מתבטלים – למשל החוק המקבע את מספר השרים המקסימלי בממשלה; שאלו את עצמכם מדוע ישראל מתקוטטת עם ראשי יהדות העולם בעניין תפילות בכותל – וזו התשובה.



יש הכרעות שנדרשת בהן מנהיגות



חתירה לקונצנזוס לא יכולה להיות חזות הכל. יש הכרעות שנדרשת בהן עוצמה מנהיגותית גם במחיר של ויתור על הסכמה רחבה. מנגד, הוויתור המוחלט על קונצנזוס, הזלזול בהסכמה רחבה, מקשה על מדינות, גם על ישראל, לפתור בעיות גדולות במהלכים גדולים.



דמיינו הסכמה רחבה בעניין תחבורה ציבורית בשבת. להערכתי, זה לא מסובך במיוחד. הסכמה כזאת תשאיר בחוץ את קיצוני התחבורה־כרגיל או כמעט־כרגיל, ותשאיר בחוץ את קיצוני הלא־תחבורה־בכלל. הסכמה כזאת תבטא את ההבנה של רוב האזרחים שיש היגיון ביום מנוחה ללא אוטובוסים רבים ברחובות. היא תבטא את ההבנה של רוב האזרחים שיש צורך לאפשר למי שאין ברשותו רכב להתנייד למקומות מסוימים גם בשבת. בעיקר, היא תבטא את אחריותה של הכנסת לקבל החלטות ולא לברוח מהן. דמיינו הסדר כזה שעובר ברוב של 80 או 90 חברי כנסת. יש למישהו ספק שבהסדר כזה אף בית משפט לא ימהר להתערב?



ואל תאשימו את נתניהו. הוא ללא ספק פלגן, אבל לא הראשון, וכנראה גם לא האחרון. אל תאשימו את נתניהו, האשימו את עצמכם. אתם – הבוחרים - מאפשרים לו ולחבריו את הפלגנות. אתם – כלומר אנחנו – אשמים בחתירה לטהרנות אידיאולוגית במקום להסכמה רחבה.