בנעורי היו משוגעים, מפגרים וגם עיוורים וחירשים ואילמים, חיגרים וגיבנים, משותקים ומגמגמים. לא היו אז ואין עדיין היום מילים מיוחדות בעברית לציין מי שאין לו חוש טעם או חוש מישוש. חלק מהמונחים הללו הפכו בלתי תקינים בעליל. בשפת הרחוב הפכו חלקם לגידופים. לפחות בתקופה שבה עדיין קיללו בעברית. החמלה והתקינות הפוליטית עקרו מן המילון שלנו חלק גדול מהמילים הללו. גם מה שנותר צפוי לעבור תיקונים מסורבלים. אבל גם אם נמצא מילה שהיא תקינה פוליטית ומתארת היטב את המוגבלות של האדם - עדיין יהיה קשה מאוד לתאר בפני החירש מלידה מהי מוזיקה ולהסביר לעיוור מה זה צהוב.

נדרשתי לתובנות הללו כשקראתי בעת האחרונה מספר מאמרים שדנו ב"נישואי תערובת", נישואי גויים וגויות ביהודיות וביהודים. תכף תבינו למה.

שני ספורטאים, יהודי ומתגיירת שהגיעו למכביה האחרונה, נישאו ממש בטקס הפתיחה של המשחקים. מארגני המכביה לדורותיה מצאו עצמם לא פעם בעמדת התנצלות: אומנם לא הצליחו לשבור שום שיא עולמי בידוי פטיש או בהטלת כידון, אבל ספורטאיות וספורטאים יהודים מכל העולם נפגשים, מתאהבים, ולפחות שידוכים נאים באים לעולם.

הטקס הרעשני והצבעוני בשידור חי היה יכול לעבור כאירוע משעשע, אך אולי בהיעדר משהו אחר לכתוב עליו, קפץ עליו רוגזו של רוגל אלפר ("הארץ", 16.7). הוא שפך את מררותו על ערוצי הטלוויזיה ששמו עצמם כלי שרת לחיזוק הפולחן הזה, שכל עיקרו: חיזוק הזהות היהודית. מבחינתו של אלפר הפכה בכך המכביה לאירוע גזעני. לא פחות.

בסדר. אז אמר. אין הוא אלא רוגל אלפר. מי שראוי לפרס מטעם כל הימניים בישראל, כי הוא ההוכחה לאילו מחוזות הזויים עלול להגיע השמאל. אבל מאמרו זה עורר גל של מאמרים ומאמרים שכנגד, פרי עטם של אנשי רוח ופרופסורים. המשורר מירון איזקסון, המעיד על עצמו שהוא חובש כיפה אך אינו איש ימין, כתב על כך ("הארץ", 19.7) והזכיר כי אבי סבו, ד"ר אהרן מאיר מזי"א (רופא מושבות הברון שתרם לעברית את ה"כלבת" ואת ה"צהבת", את ה"אדמת" ואת ה"בצקת"), הפציר בנכדו הצעיר להינשא ליהודייה. איזקסון טען שאין שום גזענות ברצונם של יהודים שצאצאיהם יישארו יהודים ויינשאו ליהודים. הוא ראה במאמרו של אלפר חלק מ"תורת השלבים לחיסול הזהות היהודית".

מולו קם המשורר ומבקר הספרות מנחם בן, והכריז כי הרעיון להתחתן רק עם יהודים הוא רעיון רע. באו הפרופסורים אבי שגיא וידידיה שטרן (הנושאים ברמה, כיהודים דתיים, גם את דגלי הליברליות והפלורליזם) ונחלצו להגן על עמדתו של המשורר איזקסון: כשם שאנו יכולים להזדהות עם בקשתה של אם מבנה יחידה לשמור על זיקתו למשפחה, כך עלינו להבין את בקשתו של ד"ר מזי"א מנכדו להמשיך את המשפחה המורחבת, את העם היהודי, ולהינשא ליהודייה. הפרופסורים שגיא ושטרן גזרו גזירה שווה בין רצונה של האם לשמור על משפחתה לצורך הנפשי של יהודי לשמור על זיקת הזהות שלו עם העם היהודי. הם הזהירו כי "כשתחושת הזהות הזאת נעלמת, הופך האדם ליצור המנוכר לעצמו ולקיומו", וקבעו כי הרצון לשמר את "השונות", אם אינו מופנה נגד מישהו ואינו בא בכפייה - איננו גזענות.

אחד הכותבים, פרופ' שטרן, הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. גם פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא באותו מכון מכובד. ואף על פי כן טרח לכתוב מאמר תשובה ניצחת לעמיתו לדמוקרטיה. קרמניצר טוען כי אי אפשר להיות ליברלי ולהתנגד לנישואי יהודים וגויים. גישתם של הכותבים הופכת, לשיטתו של קרמניצר, את היהדות לאי מבודד, המסתגר בתוך עצמו תוך התנכרות ל"אחר". ואף שקרמניצר אינו כותב זאת במפורש - גם לשיטתו מי שמתנגד לנישואים כאלו הוא גזען.

# # #

אני מתנצל בפני קוראי על שהלאיתי אתכם בדיון האינטלקטואלי הזה, אבל אם כבר הגעתם עד כאן, אני מבקש לשתף אתכם בכמה מסקנות חשובות שהסקתי מהוויכוח הזה:

א. יש כל מיני סופרים ומשוררים. הניסיון לנכס את הרוח לצד אחד במפה הפוליטית ולגזור מכך יתרון מוסרי - דומה לניסיונו של הטווס להוכיח שהוא מסוגל לעוף טוב יותר אם זנבו יפה יותר.

ב. יש כל מיני דמוקרטיות. כל מי שמאשים את עם ישראל, המבקש לשמור על ייחודו וזהותו, בגזענות, ועושה זאת בשם ערכי הדמוקרטיה, הליברליזם, הקדמה והפלורליזם - מתבקש מיד לציין את כתובתו. ואם היא במכון הישראלי לדמוקרטיה - יתבקש מיד לציין באיזו מחלקה או מדור הוא מכהן. כי מתברר שיש יותר מדמוקרטיה אחת. ובשם אותם ערכים אפשר לטעון דבר והיפוכו. ולפיכך עדיף שהשמאל הישראלי יחדל לנפנף בדגלי הדמוקרטיה והזכויות, כי מול כל זן של הדמוקרטיה שלהם אפשר להציג סוג דמוקרטיה לגיטימית אחרת. ובשיח הזכויות, כידוע, הזכות לחיים גוברת על זכויות פרט מסוימות, גם אם מי שחפץ חיים הוא יהודי והפרט התובע זכות לחופש הסתה ושיסוי הוא ערבי. רק דוגמה.

ג. יש טענה כי בעבר אולי היה העם היהודי בסכנת הכחדה, אם בהשמדה פיזית ואם בהמרת דת המונית, רצונית או כפויה, לנצרות או לאסלאם. אז - אולי הייתה הצדקה להיאבק נגד התבוללות ונישואי תערובת, אבל היום המצב שונה: העם היהודי אינו נתון לכאורה בסכנה קיומית. התרבות היהודית והעם היהודי פורחים בישראל העצמאית. ולפיכך גם אם פעם היה טעם לנסות לשמר את העם היהודי - אין כבר צורך כזה היום.

ואני אומר: הבל הבלים. מה שמתרחש בגלויות השונות הוא לא פחות מהשמדת עם. שיעור נישואי התערובת בגלויות בין יהודים ונוצרים מגיע ל־70%. בתוך דורות אחדים ייעלם מן העולם העם היהודי שבגלויות (למעט הדתיים והחרדים). זהו תהליך מהיר מאוד. סוחף. לא נמצאו עדיין כלים יעילים לבלימת התופעה. אם נכשיר אותה, ציבורית ותרבותית, גם בישראל - התהליך יהיה אולי אטי יותר (בגלל הרוב היהודי הגדול) אך גם כאן הוא עלול להיות הרסני.

ד. מי שהוא יהודי בהכרתו, ורוצה להישאר יהודי, והוא גאה ביהדותו ורוצה שגם צאצאיו אחריו ישתייכו לעם היהודי - אינו גזען, אלא אדם שיש לו רגש זהות לאומית יהודית, זהו חלק מהאני שלו, והוא רוצה לשמר את זהותו. מי שאין לו צורך נפשי כזה - המרכיב הלאומי הזה חסר כנראה בזהותו. הוא נכה. הוא בעל מוגבלות. כשם שיש בני אדם נטולי אינטליגנציה רגשית - יש כאלו שאין להם אינטליגנציה רגשית לאומית. אדם כזה - אי אפשר לשכנע אותו, או להסביר לו מהי תחושת הזהות הפשוטה הזאת. לאנשים חסרי חוש טעם אי אפשר להסביר מה זה מתוק. לאנשים חסרי רגש לאומי - אין טעם להסביר מהי התחושה הזאת של להיות חלק מעם ולרצות שהעם ימשיך להתקיים, ממש כשם שאי אפשר להסביר לתתרן מהו ריח היסמין, ומה נפלא בו כל כך.