תחיל במה שמופיע בדרך כלל בסוף: השורה הקטנה עם הגילוי הנאות ש״הכותב היה אורח המלון״. אותה שורה קטנה, מה שהיא אומרת בפועל זה שהתבצעה כאן עסקת חליפין - אתה תקבל שהות במלון ובתמורה תכתוב על המלון מנקודת מבטך - לטוב או לרע. ככה עובד כל עולם העיתונות, וזה קורה לא רק בתחום התיירות. עסקאות חליפין מהסוג הזה מתקיימות על בסיס שוטף וקבוע בכל מדורי העיתון, בכל התחומים. אז כן, צריך להכריז על זה: הייתי אורח המלון - מלון ״אקווה וורלד״ בבודפשט.

מהר מאוד התברר לי שמלאכת יחסי הציבור נעשתה בהצטיינות הרבה לפני שהגעתי לשם. הכיבוש הישראלי היה נוכח בכל מקום. עברית נשמעה מכל מקום. לאחר שפקידת הקבלה הגישה לי את מפתחות החדר, אמרתי לה שאני רואה שיש כאן הרבה ישראלים. ״כן, 80% מהלקוחות שלנו הם ישראלים״, היא אמרה בטון שלא יכולתי לפענח אם הוא מביע תסכול או סיפוק.

בחנתי את האנשים שעשו צ׳ק אין בדלפקי המלון. פרט לזוג גרמני, כולם היו ישראלים שבאים כערכת קומפלט עם עיתון מהבית שמוחזק בבית השחי.

אפילו כשנכנסתי למעלית וחשבתי שאני לרגע לבדי, הבחנתי בכיתוב על לוח הבקרה שגילה לי שיצרן המעלית הוא לא אחר מאשר תאגיד טיסנקרופ. הרגשתי שהצוללות רודפות אחרי.

המלון עצמו נהדר. לא סתם הגעתי דווקא אליו. מי שאין לו ילדים לא יודע את זה, אבל הגיל שמופלה הכי הרבה לרעה על ידי בתי המלון המשפחתיים הוא הרך - גילים 0־5. רוב המתקנים והאטרקציות בבתי המלון האלה מותאמים לילדים באזור גיל 5 ומעלה. והילד שלי עדיין רך בימים, ולמצוא מלון שיש בו מספיק תעסוקה בשבילו זה לא דבר קל.

למזלי, המלון מחזיק בריכת פעוטות שווה שכוללת מגלשות מים שמותאמות לגילו, וגם ג׳ימבורי ענק וגן שעשועים חיצוני גדול וטרמפולינה וכל שאר המתקנים שכל תפקידם אחד הוא: לכלות את האנרגיה של הילד ולהעניק להוריו המותשים מעט נחת. מהבחינה הזו המלון הוא בדיוק מה שהייתי צריך. רק שהיה העניין הזה עם הישראלים, ששרצו בכל מקום.

כבר בביקור הראשון בבריכה שמעתי זוג ישראלי מתלונן ש״כמה ישראלים יש כאן״. מודה שגם אני ואשתי דנו בנושא ואפילו שמתי לב לתופעה משונה: במלון עצמו כל הישראלים שומרים מרחק זה מזה ולא ממש מתקשרים ביניהם. אפשר אפילו להגיד שהם סולדים זה מזה.

האמת היא שזה לא חדש. הרי אחת המטרות הקבועות של הישראלים היא לנפוש בחו״ל במקום אשר לא נכבש על ידי ישראלים. מציאת היעדים נטולי הישראלים בחו״ל היא אתגר ישראלי נפוץ ופופולרי כבר שנים רבות.

״אני חייב לשאול אותך שאלה״, פניתי לנהג המונית ההונגרי שהסיע אותי באחד הימים למרכז בודפשט. ״נניח שאתה יוצא לחופשה בחו״ל, מגיע למלון ומגלה שכולם שם הונגרים, זה יפריע לך?״.

הנהג הביט בי כמי שלא ממש מבין את השאלה. ״לא״, השיב לי, ״למה שזה יפריע לי?״.

את אותה שאלה הפניתי לתייר פולני שפגשתי בחדר העישון של המלון. ״מה פתאום שיפריע לי״, הוא אמר. ״למעשה לפני שבאתי לפה הייתי בביקור בלונדון. במלון היו הרבה פולנים וזה רק שימח אותי״.

״הבנתי״.

״אבל למה אתה שואל?״, הוא חקר.

״כי אצלנו, הישראלים, זה שונה. מתבאסים כשאנחנו מגיעים למקום ומגלים שיש בו הרבה ישראלים״.

״שמע״, הוא אמר ושחרר עשן. ״אתם הישראלים זה משהו מיוחד״.

***

במשך כל השהות שלי במלון חשבתי על התופעה הישראלית הייחודית הזו. ניסיתי להבין מדוע הישראלים כל כך שונאים להיתקל בבני מינם בחו״ל. לא ממש הצלחתי למצוא הסבר ראוי, אבל כן הבחנתי בכך שכל פעם שהתרחש משהו בעייתי במלון היו מעורבים בו ישראלים: ילדים שחרגו מכללי המגלשות וחיברו אבובים וגלשו יחד תוך כדי שירה רמה. ילד שהצליח לפרק את מנגנון הדלתות המסתובבות בכניסה לחדר האוכל ולהיתקע בתוכו. שניים שישבו על שפת הבריכה וצחקו על השיטה הייחודית שלהם ״לדפוק״ את המלון: לקחו מהמיני־בר פחיות שתייה ובעזרת סכין ניקבו חור קטנטן בתחתית, מזגו את התכולה לכוס ואז החזירו את הפחיות למיני־בר כאילו כלום לא קרה.

אין ספק שהישראלים בולטים בשטח. מתנהלים בווליום גבוה יותר משאר האורחים מארצות אחרות שהיו במלון. ואני מניח שאנחנו, הישראלים, שחיים ביומיום בתוך הווליום הגבוה הזה, רוצים להימלט מהרעש הזה במהלך החופשה ולהימצא בקרב אירופים מאופקים ומנומסים ובעיקר שקטים.

אבל אנחנו רוצים את זה לתקופה קצרה, לתקופת הנופש בלבד, כי בסופו של דבר הג׳ונגל הארץ־ישראלי הוא שטח המחיה הטבעי שלנו. כשנכפתה עלי גלות של שנים בארצות הברית, התגעגעתי יותר מכל לנהגי המוניות ולקופאים בסופר שמעירים לך על המצרכים שאתה קונה. וגם לאנשים שבאים אליך ברחוב ואומרים מה שבא להם.

נכון שזה יכול להיות לא נעים לפעמים, אבל זה עדיף פי מיליון על הנימוס וההתנחמדות המזויפים של האמריקאים. היה לי ברור שבארצות הברית אני חי במציאות סינתטית. התגעגעתי לאותנטיות ולאמת של ישראל.

אני זוכר היטב איך אחרי שלוש שנים באמריקה נחַתי בנתב״ג ותפסתי מונית. הנהג התחיל לנסוע, הסתכל עלי ואמר לי בלי להתבלבל: ״בוא'נה, ליאור, איך השמנת, מה קרה לך?״. בתגובה חייכתי חיוך ענק. הייתי מאושר. ידעתי שהגעתי הביתה.