אם המפלגות החרדיות לא יתפשרו, תיעלם השבת הציבורית מכל ערכיה

השיח בעניין הסטטוס־קוו בסוגיית השבת מלווה אותנו כבר הרבה מאוד שנים. לא רק הוא מלווה, אלא גם התחושה שמטופטפת לנו כל הזמן כאילו האגף הדתי נוגס עוד ועוד בפרהסיה השבתית, רושם לעצמו עוד ועוד הישגים ומשאיר את המרחב הציבורי החילוני קטן, רמוס ומושפל. אלא שמול זה צריך להציב את העובדות, שלעתים קל מאוד לשכוח אותן, והעובדות מלמדות שהסטטוס־קוו, שהיה נהוג כאן לפני שנים רבות, נאכל בהתמדה על ידי הצד החילוני.

בין מדינת ישראל של 2017 לבין זו של לפני 30 או 40 שנה אין שום דמיון. השבת של היום עמוסה במרכזי קניות פתוחים, עמוסה בבתי קולנוע פועלים (זוכרים את המאבק סביב קולנוע היכל בפתח תקווה?) ועמוסה במתחמי בילוי שוקקים.



בתל אביב, כידוע, מתנהל בשנים האחרונות מאבק של ממש בעקבות פתיחתם של עוד ועוד מרכולים וחנויות, מאבק שמחבר באגף המתנגדים את הדתיים יחד עם בעלי עסקים שמבקשים לנוח בשבת ועם אנשים שזכויות סוציאליות של עובדים נוגעות ללבם. 
 

בחזרה לעתירה. בתשובה שהגישה המדינה היא מזכירה שפקודת התעבורה מחייבת את שר התחבורה להתחשב "ככל שניתן במסורת ישראל, בכל הנוגע לאיסור תנועת כלי רכב בימי מנוחה". אלא שבצד האמירה הזו, מפרט המשרד את רשימת הקווים שמסיבות שונות קיבלו רישיון לפעול בשבת למרות הכל. החוק, מתברר, מאפשר לשר להעניק רישיון להפעלת תחבורה בשבת, בין השאר, בקווים הנוסעים לבתי חולים, ליישובי ספר ולמקומות שהם "חיוניים מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית".

את רוב הכותרות תפסה אומנם האמירה של המשרד, שלפיה תחבורה ציבורית בשבת אינה צורך חיוני, אלא שנדמה שהכותרת במסמך הזה הייתה בכלל במקום אחר, במקום של הנתונים.

כעת מתברר שאם בשנת 2012 היו בסך הכל 164 קווים שקיבלו רישיון חריג לפעול, הרי שהיום עומד המספר על 383 קווים. נעזוב כאן את השאלה אם זה טוב או לא טוב, כל אחד ישפוט לשיטתו. מה שחשוב זה לדעת שאין סטטוס קוו ואין ולו לרגע אחד הקפאת מצב. הכל דינמי, ותמיד לאותו צד. 
 

במוקדם או במאוחר יבינו המפלגות הדתיות, ובעיקר החרדיות, שאם לא ייאותו ללכת לפשרה כלשהי, תיעלם השבת הציבורית בישראל מכל ערכיה. בוקר אחד, והוא לא רחוק, נתעורר ונגלה שההבדל אצלנו בין יום שלישי לשבת הוא לא גדול כל כך כמו שהיה כשהיינו ילדים.