1. החלטת בג"ץ בעניין גיוס החרדים עתידה לפגוש בקרוב את המציאות, וזו עולה על כל דמיון. בטח בסוגיה הסבוכה והמורכבת הזו, הנמשכת שנים והפכה לסוגיה פוליטית. ראשי אופוזיציה שיצאו נגד גיוס החרדים הפכו חיש מהר לראשי ממשלה שהתכחשו להחלטותיהם, וחתמו הסכמים קואליציוניים עם הסיעות החרדיות גם בעניין הזה.

אקדים ואומר שאני בעד שימור גרעין לומדי תורה. לפני שבוע ביקרתי בישיבת הרב שרעבי ז"ל בירושלים, אצל הרב בניהו שמואל, וצפיתי בעשרות לומדי התורה ההוגים בו יומם ולילה. צה"ל יסתדר בלעדיהם. היות שישנם עוד רבים אחרים שאינם לומדים ואינם משרתים, אני מתנחם מאוד בשינוי העמוק שמתרחש בחברה החרדית ביחס לשירות בצה"ל. אלפי חיילים חרדים משרתים כיום בזרועות הצבא, מתוכם עשרות קצינים ואנשי קבע. הם רוכשים מקצוע, מזדהים עם השירות ומהווים מודל לחיקוי עבור אחרים. לא רק בגדוד הנח"ל החרדי, אלא גם בחיל האוויר, בחיל הים, במודיעין ועוד.

את התהליך החיובי והמעודד הזה אי אפשר יהיה לעצור. הוא קבוע והוא מתרחב, לא בגלל בג"ץ ולא בגלל הלחצים, אלא בגלל הסקרנות ובגלל הרצון להשתלב בחברה, לרכוש מקצוע, לתרום ולהתקדם.

מחאה נגד פסיקת בג"ץ, צילום: פלאש 90מחאה נגד פסיקת בג"ץ, צילום: פלאש 90

אני נמנה עם אלה שסבורים שאי אפשר לעשות סיבוב פרסה במהירות 200 קמ"ש. תהליך פוליטי, שהלך ותפח במשך 70 שנות המדינה מגרעין קטן של לומדי תורה וצמח לרבבות לא משרתים, צריך להשתנות באופן רב־שנתי, מושכל, מדורג ותוך יצירת מודל לחיקוי ועידוד מנטלי וחומרי.

לכן בהיכרותי את הממשלה, את הכנסת, את הפוליטיקה הישראלית ואת המציאות, אני מניח שהחלטת בג"ץ תיוותר כ"שוט מונף", שאמור לדרבן את הגורמים להגביר את קצב הגיוס בקרב החרדים בתהליך רב־שנתי ונכון. ובינתיים כל לוחם חרדי או קצין מודיעין חרדי, שמסתובבים בבית"ר עלית או בעמנואל וקריית ספר, משפיעים על הגיוס של הנוער לצה"ל הרבה יותר מכל החלטה אחרת, ואת זה יהיה קשה לעצור.

2. החלטת האקדמיה לקולנוע שלא להזמין את שרת התרבות מירי רגב לנאום בטקס חלוקת פרסי אופיר אינה ראויה ולא חכמה. היא משרתת את השרה רגב ופוגעת באמון הציבור בתעשיית הקולנוע. רגב תעשה הון ציבורי ופוליטי גדול מאוד מההחלטה להדיר אותה מהאירוע ומהניסיון לסתום לה את הפה.

עם חלק מהמהלכים שרגב מובילה אני מזדהה ועם חלק פחות. גם בחלק שאני מוצא עצמי מסכים ומזדהה - לא תמיד אני אוהב את ה"מלצרות" של ההחלטה ואת דרך שיווקה - אבל היא השרה ולא אני. היא נבחרה בבחירות דמוקרטיות ומותר לנו לשבח אותה או לגנות אותה, לתמוך בה או להפגין נגדה - אבל תעשיית הקולנוע לא יכולה להחרים אותה ולהדיר אותה מהטקס השנתי. להפך, הם צריכים לתת לה את הבמה, לקדש את חופש הביטוי, לשמוע ביקורת ודברי שבח. בסוף היא הפוליטיקאית שנבחרה והם היוצרים שהציבור בוחן את יצירותיהם ומצביע ברגליים.

מה שבטוח הוא שהיחסים המורכבים בין רגב לגופי התרבות שווים סרט בפני עצמו, או לפחות סדרת טלוויזיה עסיסית.

מירי רגב נואמת בפסטיבל ישראל. צילום: גיא יחיאלימירי רגב נואמת בפסטיבל ישראל. צילום: גיא יחיאלי

3. מועדון "צוותא" בתל אביב, שכבר ראה הכל, עשה לו מנהג יפה של קבלות שבת בהנחיית ליאת רגב, כשהסופר והמשורר מירון איזקסון מדבר קצרות על פרשת השבוע ומשמעותה, והאירוע מוקדש לכבודו של אדם שנבחר ופועלו.

בשבוע שעבר הוזמנתי להשתתף ולשאת דברים בערב מיוחד כזה במלאת 75 למולי שפירא, ה"תרבותניק" של גלי צה"ל. היו שם בני משפחתו (בנו דן שר נהדר, וגם אחייניתו מיטל שפירא), אומנים, אנשי קולנוע ותיאטרון, אנשי תקשורת ואזרחים טובים אחרים. שמעון בוסקילה שר לו "יא מאמא" ודן שפירא את "רעיה" של ישי לוי וזוהר ארגוב (שמולי היה מורה שלו לדרמה בשיכון המזרח).

ברקע האירוע עמדה כל העת ההחלטה של מפקד גלי צה"ל להוריד את תוכניתו של מולי "בילוי נעים" מלוח השידורים של יום שישי ולהעבירה לשעה אחת בשבת בצוהריים (שעה מואזנת פחות). ההיסטוריון מיקי בר־זוהר התרעם מהבמה ותהה: "אם משהו נהדר איננו שבור - מדוע לתקן אותו?", וגם אחרים רמזו על מה שנראה להם כעוול.

אני הייתי קצת יותר עדין ואמרתי שמולי שפירא ראוי לחיות עד 120 ולמות על המיקרופון תוך כדי שידור, ושתוכניתו מקומה בשעה שבה יורדת השכינה על תל אביב ועל שדות עמק יזרעאל והנגב. עוד הוספתי שיהיה זה משמח אם התוכנית של מולי, שכוחו עוד במותניו, תחזור ליום שישי. יש לה הרבה מאוד מאזינים.

4. חברתי דפנה בסטר, הבעלים של חברת סופר פוש, משמשת כיו"ר עמותת הידידים של המרכז לבריאות הנפש גהה. לפני שבוע היא הזמינה אותי לביתה כדי שאפגש עם הסגל הניהולי של בית החולים המיוחד הזה וארצה בפניהם. דיברתי איתם על העולם התקשורתי החדש, על הרשתות החברתיות, על המגמות החדשות בחברה הישראלית ועל הקשר בין כל אלה לחיי היומיום של כולנו.

ישבו לפני מנהל בית החולים גיל זלצמן ואיתו סגל הרופאים, מנהלי המחלקות, האחיות הבכירות ואנשי ההנהלה. בית החולים הזה (ודומים לו) פועל בדמדומים ואינו זוכה די בזרקורים, בתהילה ובהוקרה הציבורית הראויה למוסד המטפל במסירות ובמקצועיות בחולים שחרב עליהם ועל משפחותיהם העולם כולו. תחום רפואת הנפש בישראל פרוש ומתקדם עם בתי חולים, רופאים, מחקר והצלחות לא מעטות - אך נתפס עדיין כ"החצר האחורית" של הרפואה. לא אוהבים לדבר על זה, ולא בצדק.

לשמחתי, השבוע מצאתי לוח שנה של חברת הביטוח הראל, שבו היא מפרגנת לבית החולים וקוראת לאנשים להיות מודעים, מעורבים, ולסייע לו ולפועלו. כשאפילו חברה גדולה מתגאה בפועלה ובתמיכתה במרכז לבריאות הנפש המוצלח הזה, אנו נמצאים בדרך הנכונה.

5. באוזני איש שיחי שעיסוקו נדל"ן תהיתי השבוע כיצד ייראו המדינה והמרחב האורבני שלנו בעוד חמש או עשר שנים. מה יהיה, למשל, על הקניונים הענקיים בעידן של התגברות הרכישות באינטרנט? האם הם יהפכו למקום מפגש למבוגרים? למקום מנוחה ממוזג בקיץ? האם בתוך עשור או שניים, על רקע צמצום הקנייה בחנויות והעלייה בתוחלת החיים, הם יעברו הסבה למעונות של דיור מוגן? ומה יהיה על הסופרמרקטים הענקיים בעידן של מעבר לקניות אונליין? כבר היום היקף רכישות המזון באינטרנט מגיע למיליארדי שקלים בשנה. ומה יהיה על סניפי הבנקים?

המסקנה: המרחב האורבני שלנו ישתנה. בגדול. לא אחת בסיורים בחו"ל אני מסביר לילדים שלי שפעם כל חנות שנייה בלונדון, ברומא או בפריז הייתה של קודק, של אגפא או של פוג'י. היית קונה סרט צילום, מצלם ומפתח. הם מתקשים להבין. בעוד כמה שנים אסביר בוודאי לנכדי שפעם היה כאן בנק, סופרמרקט או קניון, והם יביטו בי בעיניים סקרניות.

6. אמש חיתנתי, ברוך ה', ילד ראשון - את בכורי אורי עם בחירת לבו נטליה. אני כותב לכם שעות ספורות לפני החתונה, כשאני נרגש מאוד וחש שיכור מ"אוויר פסגות". אני מברך אותם שיקימו בית ומשפחה לתפארת, ומול עיני חולפות השנים מהיום שבו אחזתי אותו לראשונה בידי, דרך ילדותו, לימודיו, הצבא, קורס הקצינים, הלימודים ועד להובלתו לחופה. ברוכה הבאה נטליה למשפחת בניהו, מזל טוב, ילדים.

שבת שלום.

avi@bnayahu.com