זה שנה ששמעון פרס אינו עמנו. עם לכתו איבדה המדינה את אחד ממייסדיה, את המצפן האסטרטגי שלה, את קולה המוסרי ואת שגרירה בעולם. אם היה כאן, היה מגלה שדבר לא השתנה. נתניהו נשאר אותו ביבי, ודונאלד טראמפ, כפי שחזה, הוא אותו איש חסר ניסיון ותבונה המוחק את מורשתו של ידידו של פרס, ברק אובמה. השחיתות בישראל מרימה ראש, עד מדינה רודף עד מדינה, ואפילו התעשייה הצבאית שפרס הקים אינה חסינה. הדמוקרטיה נתונה למתקפה מתמדת. אבו מאזן הוא עדיין איש שלום, אך חסר תעוזה.

אני יודע איך פרס היה משיב לדברי. "אורי, אל תהיה קטן אמונה ופסימי", הוא היה אומר. "כל משבר הוא הזדמנות. אמריקה תישאר אמריקה ותיוותר דמוקרטית; לישראל יש את הכוח והכישרון לחזור לעצמה ולהתקדם לאופקים טובים יותר. תסמוך על הדור הצעיר ותפסיק לקרוא עיתונים". השאלה היא מה פרס היה עושה. הוא כנראה היה ממשיך לעבוד סביב השעון כדי לקדם שתי מטרות מרכזיות: לעודד את הטכנולוגיה החדשנית ואת המדע בישראל ולהביא שלום בתהליך של שתי מדינות למען הצלת הזהות הדמוקרטית והיהודית של ישראל.

שלום וחדשנות תמיד עמדו במרכז עשייתו של פרס ב־70 שנות שירותו הציבורי. כאשר יצר את הכור ואת התעשייה האווירית עם צרפת, יחד עם מורו ורבו דוד בן־גוריון, הוא חשב על "לעולם לא עוד" מעט שנים לאחר השואה, ועל יצירת כוח הרתעה לישראל, שיאפשר לה ברבות הימים לכונן שלום עם שכניה.

השילוב הזה גם בא לידי ביטוי בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כאשר יזם את תהליך אוסלו ואת הסכם השלום עם ירדן. הוא שאף אז לשים סוף לשליטתנו על העם הפלסטיני, שלדעתו היוותה סכנה גדולה יותר עבורנו מאשר עבורם. "לשלוט על גורלו של עם אחר זה לא יהודי", נהג לומר, "קשה דיו לשלוט על גורלנו אנו".

"לעולם לא עוד". פרס בביקור בתעשייה האווירית ב-1985"לעולם לא עוד". פרס בביקור בתעשייה האווירית ב-1985

פרס ניהל, עם שותפו יצחק רבין ז"ל, משא ומתן עם יאסר ערפאת כשווים מול שווים. הוא הבין את הקושי העצום בעשיית שלום עם אויב מר, כפי שגם ערפאת ראה אותנו. שלום, בהגדרה, עושים עם אויבים. אך פרס הבין היטב את ההכרח האסטרטגי בפתרון שתי מדינות, גם כדי ליצור ברית אזורית נגד האסלאם הקיצוני. על בסיס זה, באותן שנים הוא גם עשה מאמצים לקרב אליו את מדינות ערב הפרגמטיות על ידי הצעת מיזמים משותפים מתחומי הכלכלה המתקדמת. כך נולדו הוועידות הכלכליות הגדולות והאזוריות בקזבלנקה ובעמאן. רבין ופרס התקבלו בחום ברחובות קזבלנקה ועמאן, ואנשי הייטק ישראלים וסוחרים יצרו קשרים עם אנשי תעשייה סעודים. המזרח התיכון גם אז היה לא יציב ומוכה טרור, בעיקר בניצוחה של איראן. אך בזכות תהליך שתי המדינות, מדינות ערב הפרגמטיות שיתפו עמנו פעולה בגין אינטרס משותף ואיום משותף.

גם כיום פרס היה פועל באותה דרך: יוזם פתרון שתי מדינות ושיתוף פעולה אזורי, לצד שותפות אסטרטגית עם ארצות הברית.

בשנים האחרונות לחייו דיבר איתי פרס פעמים רבות על חזונו לפתרון שתי המדינות. הוא הציע כי גודלה של המדינה הפלסטינית המפורזת יהיה זהה לגודלן של הגדה המערבית ורצועת עזה, לאחר חילופי שטחים מוסכמים, כדי לאפשר ל־80% מהמתנחלים לחיות בישראל הריבונית והיתר יעברו לגושים, בעיקר באזור ירושלים. הבירה הפלסטינית הייתה יכולה למצוא את מיקומה באחת משכונות מזרח ירושלים, אך לא בעיר העתיקה.

הוא דגל בסידורים ביטחוניים קפדניים לאורך נהר הירדן, על פי תוכניתו של הגנרל ג'ון אלן האמריקאי. תוכניתו, שאומצה ברובה על ידי מערכת הביטחון, קובעת כי יש לספח את הבקעה וכי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. הוא התנגד לזכות השיבה ודגל בשובם של הפליטים למדינה הפלסטינית ובפיצויים בינלאומיים.

האמין בחזון שתי המדינות. פרס עם יאסר עראפת, 1996האמין בחזון שתי המדינות. פרס עם יאסר עראפת, 1996

פרס העניק חשיבות רבה ליחסים הכלכליים והחברתיים בינינו לבין הפלסטינים בתחומי התשתיות, המים, התיירות והטכנולוגיה, כמו גם ליחסים בין בני נוער, והתעקש על הקמת שתי שגרירויות. לצד ביטחון ישראל, לפרס היה חשוב מכל שנפתח יחסים שוויוניים עם בני העם הפלסטיני ונפסיק להתייחס אליהם כאל נתינים או כאזרחים סוג ב'.

פרס טען בפני פעמים רבות שהבסיס המוסרי של ישראל הוא גם הבסיס לעוצמה שלה. הוא היה משוכנע שהיחסים עם ארצות הברית, שהם קריטיים לביטחון שלנו, חייבים להיות מושתתים על הלימה ערכית בין שתי המדינות על בסיס מגילת העצמאות של ישראל והחוקה האמריקאית.

"נשים את המריבה מאחורינו למען הדור הבא". פרס ורבין, 1992"נשים את המריבה מאחורינו למען הדור הבא". פרס ורבין, 1992





הגדולה של פרס הייתה כי הוא האמין בכוחה של ישראל לעצב את גורלה. לשם כך פותחו צה"ל, הכושר ההרתעתי והיחסים עם ארצות הברית; שאותם אפשר לתרגם להסדר מדיני מתוך עוצמה או לאיום מתמיד על שכנינו. ההבדל בין השניים הוא אידיאולוגי - בין שוחרי ארץ ישראל השלמה מהים לירדן (למעשה במדינה דו־לאומית תחת משטר אפרטהייד) לבין שוחרי חלוקת הארץ למען הצלת זהותה הדמוקרטית והיהודית של המדינה; ובין אלה שדוחים את ההכרעה הקשה מתוך שיקולי שררה ופופולריות לבין בעלי יכולת הכרעה אמיצה לטובת הדור הבא.

אני זוכר שבקיץ 1992 פרס, אז שר חוץ טרי, ניגש ליצחק רבין, שאז נבחר לראש הממשלה, ואמר לו: "יצחק, שנינו עברנו את גיל 70. בוא נשים את המריבה הפוליטית מאחורינו ונעבוד יחד לקבלת ההחלטות ההיסטוריות הדרושות למען הדור הבא". וכך היה.