לכולנו יש הרבה אמפתיה לנכים, כולנו רוצים שהם יוכלו לקיים את עצמם בכבוד, גם ואולי דווקא על רקע בריאותם המוגבלת, אבל כל זה לא סותר את הצורך לדבר על פעולות המחאה שלהם ועל חסימות הכבישים החוזרות ונשנות שהם יוזמים בשבועות האחרונים.
נקדים ונאמר שני דברים. האחד, שלכל מה שייכתב כאן אין שום קשר לשאלה אם התוספת שמציעה הממשלה לנכים ראויה או לא. השני, שאין ולא צריכה להיות שום טענה בהקשר הזה אל הנכים. הם לא המציאו את הפרקטיקה של חסימות כבישים. הם גם לא הראשונים שעושים בה שימוש. הכתובת לטענות על הכבישים הסתומים ועל פקקי החודש האחרון היא אחת ויחידה: משטרת ישראל.
לפני כחודש השאירה אחריה פעולת הפינוי של המשטרה בכביש סמוך לאשדוד תמונות לא נעימות למראה (כנראה פינוי של מפגין נכה מהכביש לא יכול אף פעם להיות נעים למראה). המשטרה ספגה ביקורת קשה, קציניה גמגמו כשנדרשו לספק תשובות, ואז התקבלה ההחלטה לשנות כיוון ולהפסיק לפתוח צירים חסומים. איך זה פועל? פשוט מאוד. אחת לכמה ימים, ולעתים אף כמה פעמים ביום, מגיעים כעשרה מהמפגינים הנכים לעורק תחבורה מרכזי, יורדים מרכביהם ועוצרים את התנועה בכביש. המשטרה נזעקת למקום חיש מהר, ובמקום לפנות אותם כדי לאפשר לתנועה לזרום, היא מאפשרת להם לעשות כרצונם. לפעמים היא מנהלת איתם משא ומתן ומבקשת שהחסימה לא תארך זמן רב מדי, לפעמים היא מתחננת שיואילו לשחרר לפחות נתיב אחד לתנועה, אבל בכל מקרה היא מקפידה לא לאכוף את החוק.
נכון, כל אחד מאיתנו שיידרש לדרג את אהדתו לעשר קבוצות המפגינים האחרונות שניסו לשבש כאן את התנועה, יציב כנראה את הנכים במקום הראשון במדד ההזדהות והחמלה, אבל משטרת ישראל אינה רשאית לשחק את המשחק הזה. משטרת ישראל לא יכולה להחליט שלמפגינים מסוג אחד מותר לחסום כבישים, כי הם מעוררים הזדהות ומפגינים מסוג אחר מותר לפוצץ במכות, כי רובנו לא חשים כלפיהם כלום. שיהיה ברור, אין כאן שום רצון לראות את הנכים מוכים כפי שהוכו לפי עשרה ימים המפגינים החרדים בירושלים. אבל יש כאן רצון לראות את החוק נאכף על כולם במידה שווה. אם מותר לחסום, מותר לכולם. אם אסור, אסור לכולם. וגם אם מרחב שיקול הדעת הלגיטימי יכול היה לאפשר למפגינים בחסימה הראשונה לשחרר מעט קיטור של מחאה, זה עניין שאי אפשר לקבל כשהוא נמשך יום אחרי יום, יותר מחודש.
והסיפור הזה מרגיז עוד הרבה יותר, כשמבינים שמדובר קודם כל בסיפור של תדמית. שהמשטרה פשוט ערכה בינה לבין עצמה חישוב כלכלי קר של עלות מול תועלת, והגיעה למסקנה שיותר פשוט לה שבכל יום ייסתם ציר תנועה מרכזי אחר, ובלבד שלא תצא החוצה תמונה אחת של שוטר שמפנה מהכביש נכה.
נדמה שפיקוד המשטרה שכח שמעבר לכך שמוטלת על המשטרה החובה לאפשר לכל אזרח להביע את מחאתו (גם אם לא לחסום כביש), עוד קודם לכן מוטלת עליה החובה לשמור על הסדר הציבורי, לטובתם של כלל אזרחיה הלא מפגינים. אלה שתקועים בדרך לעבודה, אלה שצריכים להגיע לבדיקה בבית חולים, אלה שממהרים להוציא את הילדה מהגן ואלה שסתם לא רוצים לבלות את זמנם הפנוי בכבישים הסתומים. וכלפי כל אלה זוקפת המשטרה בחודש האחרון אצבע משולשת אחת גדולה.