השבוע לפני שש שנים, בו' בתשרי, בין כסה לעשור, הלך לעולמו חנן פורת ז"ל, בן קיבוצי. על מצבתו כתבה משפחתו ביטוי קצר שמתמצת את שירת חייו: "בנפשו יביא חלומו". מפני שחנן היה לא רק חולם חלומות; הוא עמל כל חייו במסירות נפש להגשים את אותם חלומות. "בנפשו" ממש. עוד נגיע לקשר שלו לחגיגות היובל שהתקיימו השבוע בגוש עציון, אבל קודם נספר על מה שעומד מאחורי הכיתוב על המצבה. לפני יותר ממאה שנים כתב בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ואחד מגדולי החולמים, את ספרו "אלטנוילנד" ("ארץ ישנה־חדשה" בעברית), ובסופו הוא הוסיף כמה משפטי פרידה מהספר.
"הנה הגיעה השעה בה עלינו להיפרד, ועתה מתחילים ייסוריך - ספרי האהוב", כתב. "מבעד לאיבה ולסילופים יהא עליך לאחוז דרכיך כמבעד ליער אפל. אבל אם אל אנשים טובים תבוא, שא נא ברכה להם מאת אביך מחוללך. אמור להם כי הוא מאמין שגם בחלומות יש משום מילוי צבא הימים אשר מונו לאדם עלי אדמות. אין החלום נבדל כל כך מן המעשה כפי שסבורים הבריות. כל מעשה האדם - יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו".
חנן פורת התרשם מאוד מהביטוי הזה, וכך הוא כתב: "'בנפשו יביא חלומו' הינו פרפראזה למילים הידועות מתפילת 'ונתנה תוקף' שאנו אומרים בימים הנוראים: 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל. כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף'.
"והנה נטל הרצל (או מתרגמו הגאוני...) מילים אלה המתארות את מצבו השפל והאומלל של האדם המוסר נפשו להביא לחמו, והפכן בשיכול אותיות (לחמו - חלומו) למסר רב־הוד על גדולת האדם, המוסר נפשו למען הגשמת חלומו. ואכן שיבת ציון, שיקדה כִּיקוֹד אש בנפשו הגדולה של הרצל, על אף כל משוגותיו, היא שהביאה להקמת התנועה הציונית, והיא שהייתה לעמוד אש אשר התווה את דרכה למעלה ממאה שנה, חרף כל משבריה וכישלונותיה".
לקראת השנה החדשה אני מרגישה שאפשר ללמוד הרבה מהרעיון הזה. מפני שלכאורה אנחנו באמת יכולים להרגיש קטנים ועלובים אל מול הבריאה, אל מול הבורא. "כענן כלה וכחלום יעוף". מה אנחנו אל מול ההוריקן הזה שנקרא חיים על פני האדמה.
אבל האמת היא שיום הכיפורים, החג שבו אנחנו מוזמנים לעשות חשבון נפש, או בשפה "ווייזית" לחשב מסלול מחדש, הוא דווקא יום שמאמין מאוד בנו, בני האדם וביכולתנו להביא בנפשנו את החלום. הבעיה שחלום הוא באמת דבר שנגוז ונעלם די מהר. כמה פעמים יוצא לנו לחשוב על משהו ממש מרגש, משהו ממש חשוב, משהו ממש ממש טוב שאפשר לעשות - והמחשבה הזאת נשארת לרגע, לפעמים כמה רגעים. לפעמים אנחנו נמצאים איתה אפילו תקופת מה, ואז, כמו בלון הליום יפהפה היא עפה לה, חומקת.
נדמה לי שבימים האלה צריך לזכור להחזיק בחלום שלא יעוף. המאמץ הזה להחזיק בו הוא אולי מה שאמר הרצל על "בנפשו יביא חלומו", כלומר: צריך לזה מסירות נפש. לבחור חלום אחד שלא נותנים לו לברוח ואז אנחנו לא "וכענן כלה וכחלום יעוף". הענן לא כלה. הוא מתגשם.
נעמי שמר כתבה בגאוניות בשיר "כמו חצב": "וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה ולהביא לרגבים את הבשורה הירוקה". כשענן מתגשם הוא לא רק
מביא גשם. זו ההגשמה שלו. גם את זה ציטט חנן פורת.
עכשיו, כמובטח, הקשר לטקס הממלכתי לציון יובל השנים לשחרור חבלי יהודה ושומרון שהיה השבוע. אפשר לומר שהאיש שחולל בחלומו את ההתיישבות המחודשת ביהודה ושומרון הוא חנן פורת.
פורת, יליד 1943, גדל בקיבוץ כפר עציון, אחד מארבעה קיבוצים בגוש עציון. במלחמת השחרור, ב־1948, לחמו במשך חודשים חברי הקיבוץ וחברותיו, עם לוחמי ההגנה בגוש עציון הנצור. ביום ד' באייר, יום לפני הכרזת המדינה, התנהל קרב עקוב מדם, ובמהלכו נפלו ביום אחד 124 לוחמים וחברי קיבוץ. חלקם נרצחו אחרי שנכנעו, ושאר חברי הקיבוצים נלקחו בשבי הירדני. גוש עציון נכבש. בקיבוץ כפר עציון נותרו 33 אלמנות ו־46 יתומים ששמעו בקשר את הקוד "מלכה נפלה".
19 שנים אחר כך, ב־1967, שחרר צה"ל את גוש עציון. פורת, בחור בן 20 וקצת, הוביל את ילדי כפר עציון ויתומיו לשוב הביתה. זה היה היישוב הראשון ביהודה שומרון אחרי 1967. אחריו הגיעו עוד 350 אלף מתיישבים.
כך כתב 40 שנה אחר כך: "ביטוי מופלא זה - 'בנפשו יביא חלומו', שכוחו יפה לכל חלום שיבת ציון - יש לו משמעות מיוחדת עבור בני כפר עציון אשר שבו... להקים את בית האבות שחרב ולקיים את הבשורה 'ושבו בנים לגבולם'. חלום השיבה הביתה לכפר עציון ליווה אותנו - בני כפר עציון - מאז ילדותנו, בשעה שקיבלנו במנזר רטיסבון בירושלים הנצורה את הבשורה המרה: 'מלכה נפלה', ובאחת הפכו מרבית הילדים ליתומים ומרבית האמהות לאלמנות וכולנו נותרנו ללא בית".
הפתרון הפרקטי
נכון לשעת כתיבת שורות אלה החליטו נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ומפלגת המחנה הציוני להיעדר מהחגיגות שנקבעו 50 שנה אחרי השיבה ההיא הביתה. בין שהסיבה היא טכנית - אי־שיבוצו של אבי גבאי, יושב הראש הטרי של התנועה בין הדוברים בעצרת - ובין שזו רתיעה מזיהוי המפלגה עם המתנחלים ופגיעה בבסיס שלה (הנחה יותר סבירה), מדובר בשגיאה חמורה. הוויכוח בשאלה מה צריך לעשות בחבלי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים הוא לגיטימי. הבעיה היא אימוץ נרטיב שמשדר שאלו בכלל לא חבלי מולדת.
מי שיהודה ושומרון, מערת המכפלה, קבר רחל ובית הכנסת העתיק של סוסיא אינם מולדתו, גוזר על עצמו להיות רק ישראלי ולא יהודי. היהודי מקורו ביהודה - ושם מולדתו. ויתור כזה על השורשים יכול להוביל מפלגה לתוצאות אלקטורליות נאות רק במדינת תל אביב, לא במדינת ישראל.
כדי להיות אלטרנטיבה אמיתית צריכה המחנה הציוני לחזור למורשתו של יצחק הרצוג. לא הנוכחי, אלא סבא שלו, שהיה רבה הראשי האשכנזי של ישראל. היישוב המקורי - משואות יצחק, שהוקם בגוש עציון בשנת 1947 - נקרא לכבודו של הרב שהיה אז בן יובל שנים.
מבחינת הרב הרצוג ז"ל, העובדה שהיישוב מוקם בהרי יהודה לא הייתה בעייתית, שהרי הרב היה יהודי וזו מולדתו. נפילת גוש עציון במלחמת השחרור בידי הירדנים, תוך שפיכת דם יהודי רב, רק מחזקת את הקשר, את המחויבות ואת השמחה על שיבתנו אליו.
הפתרון הפרקטי לעתיד הוא עניין לדיון, אבל מי שמוציא עצמו מן הכלל בעניין פשוט של אהבת המולדת לא יביא למחנה הציוני את השינוי שחברי המפלגה כל כך מצפים לו. בתפילה ששנת תשע"ח תהיה בסימן ראשי התיבות שלה: תהא שנת עידון וחמלה. גמר חתימה טובה. אחזו בחלומות.