עם סיום טראומת הגפילטע פיש של ראש השנה ובהתפוגג עודפי הכבד הקצוץ שדחסנו היישר לתוך עורקינו, הציבור נכנס למצב צדיקות ומתחיל לחפור ולנבור בשאלה ממי עליו לבקש סליחה: מהשכן? מהדוד? מהמקום? באופן חריג עולה בי תחושה הפוכה. לא אני זה שצריך להתחנן למחילה ביום כיפור. ממש לא.

אתם צריכים לבקש ממני. תרמתי, עזרתי, הייתי נחמד. לא מגיעה לי איזו מחילונת מהזולת ומהסובבים על אי־הצדק, הקומבינות שעשו לי על הראש, הגזילות

של מס ההכנסה והאיומים שהמטירו עלי? התנצלו בפני על הפעמים שבהן חתכתם אותי בכביש, המלצתם במדור האוכל על מסעדה רעה וכתבתם עלי ביקורת מחורבנת. זכאי בן זכאי אנוכי. אם יש צדק, שייעשה מיד. כך היה לפחות בעבר. השנה, כדי לשנות את מזלי הנאחס, החלטתי לנקוט גישה אחרת.

ליישר קו עם האזרחים. לכן אמנה את מעשי הרעים כאן בפומבי, אשקול את חטאי בכובד ראש ואתפלל למחיקת שמי מדפי החובה של בורא עולם.

ראשית, אבקש מחילה מאותו ילד מעצבן בשכונה שרכב על אופניים חשמליים במהירות סילונית ותוך כדי כך האזין למוזיקה, דיבר בטלפון והפגין את מיטב היכולות של הדור הצעיר, בזמן שצעדתי על המדרכה. היות שפורע החוק כמעט ודרסני, התחלתי לרדוף אחריו והוספתי לפעולה הנמרצת קללות נמרצות.

גידפתי את הוריו, אמו ומערכת החינוך שהנפיקה טיפוס סורר כזה. המילים עשו את שלהן. הבחור איבד שיווי משקל, נמרח על מרצפות המדרכה וזעק בקול קורע לב לשמיים. הבטתי עליו, ספק בצער ספק בשביעות רצון, וכמעשה כל ישראל הערבים זה לזה התחפפתי מהמקום. אם כן, נער צעיר וחבול, אני מבקש את סליחתך. לא התכוונתי שתחטוף. רק רציתי שתיזהר להבא.

מחילה שנייה: אחד השכנים מהאזור נהג להסתובב עם כלבו בגינה הסמוכה לחלוני. גבעתיים זה לא טוסקנה, אבל בכל זאת מנסים לשמור שיהיה נעים. מטפחים טיפה'לה את הגינה, מוציאים עלים ולכלוך. משתדלים. היות שהייתה לי תחושה שהטיול המדובר הפך דרך קבע לחגיגת התפנות יומית, ארבתי לו באחת הפעמים, דרשתי שיחדל ממעשיו ונפלתי עליו בשלל כינויים לא מחמיאים. שכני היקר, כפרה ומחילה. לא התכוונתי לייחס לאמך תחום עיסוק שאין לה בו נגיעה מכל סוג שהוא. כבודה רב ונעלה בעיני כמלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. רק ניסיתי שתפסיק. כשי פיוס, בעל החיים שברשותך מוזמן לעשות סיבובים ככל שיחפוץ.

אבקש שהילד שרכב על אופניים חשמליים במהירות סילונית בשכונה שלי יסלח לי. צילום: נאור רהבאבקש שהילד שרכב על אופניים חשמליים במהירות סילונית בשכונה שלי יסלח לי. צילום: נאור רהב

מחילה שלישית: מדי פעם אמא שלי מבקשת לספר לי סיפורים על חייה, מעשיה ורצונותיה. לעתים קוצר הזמן וחוסר הסבלנות - שפקד בזמנו את אבי, כשאמו שלו נהגה לשאול לתחושתו ולמעשיו באופן עודף - משתלטים עלי והופכים אותי לנאד נרגן, ולמרות קיומו של הדיבר שדורש שתכבד את הוריך למען יאריכון ימיך, אני מהסה אותה ומחפש דרך לסיים את הדיאלוג במהירות. אמי היקרה, אני מתנצל. סיפורייך שווים זהב. הדפקטיביות היא אצלי.

כפרה רביעית: לא פעם אני כועס, מתלונן ומקטר בפני זוגתי, שכשם שאמר יאיר לפיד, שתחיה. מה לעשות, הנני רגזן ומעצבן מטבעי. זה בלתי ניתן לשינוי. נכון, הרסתי חלקים נבחרים מהטיול לאיטליה, הקמצנות הסדירה היא חלק מחיינו, ואני שונא, פשוט שונא, להתקלח מיד אחרי אימון הכושר ומתפלח למיטה מזיע רגע אחרי שהנך נרדמת, אף על פי שרק החלפנו מצעים. על כך, ארוסתי המתוקה, אבקש סליחה, ובמעמד חגיגי זה קבלי הבטחה: אנסה להיטיב את דרכי ולחזור בתשובה בתחום הזוגי–רומנטי.

עוון חמישי: בחורף החולף, ברגע בלתי מרוסן, תפסתי את עצמי שואג על אחד הבוסים שלי. לא מדבר. לא מסביר. שואג. כמו אריה. בדיעבד התכחשתי לעובדה שהרמתי את הקול לעוצמות כאלו, אבל כך היה. ייתכן שצדקתי בטיעוני, שנעשה לי עוול, אבל הקריאות שבקעו מגרוני, שלא היו מביישות את אוהדי בית"ר ביציע המזרחי, הן לא לעניין, ועל כך, בוס יקר, אבקש כפרה מלאה.

פשע שישי: חברי היקרים, אנוכי אנטיפת ונקלה. אתם טורחים, משתדלים ומתאמצים, ואני יושב בחברתכם, בשיאה של ארוחת ערב מושקעת שהכנתם, ומעדיף להפליג בפייסבוק ובאינסטגרם ולא מתבייש ומוסיף ומודיע בקול רם שהנכם משעממים אותי ושהייתי מעדיף חברים אחרים. גם בצ'אט אומר תמיד דבר רע. במיוחד נוקף מצפוני על הרגע שבו כתבתי לאחד מכם שבטנו תפחה לממדי כדורגל מסוג טנגו. בעבור כל אלה ירדתי על ברכי: אנא מכם, שכחה ומחילה. מגיע לכם צל"ש על הסבל והמרורים.

יש עוד עוונות. רבים. דברים נוראיים. אבל אני עוצר כאן. אם אמשיך עוד קצת, אגיע למסקנה שאני פשוט חרא של בן אדם. חסר כפרה שמקומו בגיהינום מובטח. מסקנה ברורה: ביום הכיפור הזה אני צם. זה בטוח.