בדיעבד, אפשר להבין את הרעש והצלצולים של מירי רגב ובנימין נתניהו סביב הנשף בגוש עציון לציון 50 שנות התיישבות ביהודה, שומרון ורמת הגולן מהשבוע שעבר. הם לקחו את האירוע הזניח הזה, שלא משך אפילו קהל מקומי בכמות סבירה, והפכו אותו לפרודיה על מלחמת אחים ולמנוף פוליטי לסימון בוגדים. למה? הסיבה פשוטה מאוד: זהו ניסיון לבנות מציאות אלטרנטיבית אל מול העובדות בשטח. עכשיו כבר ברור שממשלת נתניהו הנוכחית, הימנית בתולדות ישראל, לא מצליחה לייצר בניה אמיתית בשטחים. אל תתרשמו מהניסוחים המעורפלים והפתלתלים שיוצאים מדי פעם מלשכתו של שר כזה או אחר. אין בנייה במספרים משמעותיים. לכן, מה שנשאר זה לייצר אווירה של "כאילו". כלומר, לצרוח.



זוכרים את המערכון ההוא של הגשש עם ה"ישראבלוף"? על פי "ויקיפדיה", ישראבלוף הוא "ביטוי שמתאר יצירת פיקציות שבאות לעקוף בעיה". את המערכון "שליח בבנק" כתב יוסי בנאי והוא לקוח מ"אופסייד סטורי", תוכניתם האלמותית של הגששים. סיפור המעשה עוסק בברוך, שמנסה להתקבל לעבודה בבנק בתור שליח. ברוך רוצה משכורת של 100 לירות "ביד". מתברר שהמשכורת קטנה בהרבה, אבל יש קומבינות. הוא יקבל ככה וככה על ספרות מקצועית (למרות שהוא לא יודע לקרוא), וככה וככה על אחזקת רכב (למרות שיש לו רק אופניים), כאילו קנה ספרים, וכאילו החזיק את הרכב. עד שהוא אומר להם שהוא "כאילו" יבוא לעבוד.



"אופסייד סטורי" מתאים גם היום, כי המתנחלים ועושת דברם, הממשלה, מוצאים את עצמם באופסייד. השבוע, בישיבת ראשי המפלגות עם ראש הממשלה, התברר שישראל התחייבה בפני הממשל האמריקאי שלא תוציא לשיווק אף יחידת דיור עד סוף 2017. זאת, ועוד: ג'ייסון גרינבלט, השליח האמריקאי הסימפטי למזרח התיכון, יהודי דתי חם וציוני עם כיפה, יושב עם יואב הורביץ, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, על כל דירה שממשלת נתניהו מתכננת לתכנן או לשווק בשטחים. לכל בית יש שם. האמריקאים פשוט מטילים וטו על שיווק ומאשרים תכנון בפינצטה. השבוע, בישיבת ראשי המפלגות, דרשו נפתלי בנט ואריה דרעי מראש הממשלה לאשר בניית 30 יחידות דיור ברובע חזקיה בחברון, עניין שהוסכם עליו מזמן. נתניהו התפתל. אי אפשר, האמריקאים, בואו לא נהיה חזירים, וכו'.



אז מצד אחד, נכון שהאמריקאים גוררים רגליים בכל הקשור למתווה השלום המובטח שלהם ואף אחד לא מוכן להמר על רצינותו של טראמפ בעניין הזה. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, הממשל האמריקאי האוהד ביותר לישראל בהיסטוריה של הזמן החדש מתנהג בכל הקשור להתיישבות הישראלית בשטחים בדיוק כפי שהתנהג קודמו, ממשלו של ברק חוסיין אובמה. מאיפה אני מסיק את המסקנה הזו? זה לא אני מסיק אותה, זה השר זאב אלקין שאמר את הדברים האלה השבוע בקולו.



אז מה נשאר לעשות? לחגוג ברוב פאר והדר את 50 שנות ההתיישבות בשטחים, התיישבות שנוסדה, כידוע, על ידי ממשלות מפא"י השמאל־בוגדניות, בשטחים שנכבשו על ידי אותן ממשלות, לדרוש מכו־לם לשמוח בשמחת בית השואבה הזו, שנוסחה במעמקי הימין, ולצווח בקולי קולות על מי שיעז לחשוב משהו אחר. אגב, שיאני הבנייה בשטחים הללו בעידן הנוכחי הם ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט. למה הם בנו? כי הרשו להם לבנות. למה הרשו להם לבנות? כי הקהיליה הבינלאומית, ובראשה ארה"ב, האמינה לכנות כוונותיהם להגיע לשלום. אצל אולמרט וברק היה ברור שהאשמה על אי־הבשלת המו"מ לשלום מוטלת על הצד השני. אצל נתניהו, המציאות הפוכה.



למרות שגם אני חושב שאין לישראל כרגע פרטנר רציני, וחלק ניכר מהאשמה רובץ על הפלסטינים, הרי שמדיניותו של נתניהו, שלא מסוגל לעמוד מאחורי כל בדל של תוכנית שלום רצינית מאימת המתנחלים, לא מאפשרת לישראל לזכות באשראי הבינלאומי המגיע לה. העולם פשוט לא מאמין בכנות כוונותיו של נתניהו, מסיבה פשוטה: הוא מאזין למה שנתניהו אומר. אז מה שנשאר זה לבכות (על הבנייה שאין), לחגוג (את הבנייה שאין) ולטעון שכל השאר (המחנה הציוני, בית המשפט העליון וכל הסמולנים באשר הם) בוגדים, פוסט־ציונים ואוטו־אנטישמים.



בנימין נתניהו בטקס לציון יובל להתיישבות. צילום: מרק ישראל סלם



גרסת ההיפר של טראמפ



היו לבנימין נתניהו השבוע עוד שני כישלונות מפוארים: קבלתה של "פלסטין" כחברה מן המניין בארגון האינטרפול, ו"הרשימה השחורה" של 150 חברות בינלאומיות הפועלות בהתנחלויות, שעתידה לפרסם מועצת זכויות האדם של האו"ם. הרוח החיה מאחורי הרשימה הזו הוא הנסיך הירדני זייד בן רעד, שעומד בראש המועצה שהיא ארגון אנטי־ישראלי מובהק. נתניהו, המתהדר בקשר הדוק ואמיץ עם בית המלוכה הירדני, לא הצליח לבלום אף אחת מההחלטות הללו, שכל אחת מהן מכילה פוטנציאל נפץ לא פשוט מבחינת ישראל.



בשני המקרים, גייס נתניהו את כל מרצו, כישרונו, קשריו ומאמציו כדי לבטל את רוע הגזרה. בשני המקרים, הוא נכשל. בדיוק כמו עם הגרעין האיראני. מחיר פוליטי או ציבורי הוא לא משלם על זה. מרוב שהתקשורת שמאלנית, שונאת־נתניהו, מחרחרת מדנים ורודפת יהודים, כמעט אי אפשר היה למצוא ביקורת משמעותית בתחומים הללו על ביבי השבוע. העיקר שהוא בא כל הזמן בטענות מדוע אנחנו לא מפרסמים "תחקירים" על הצלחותיו בחו"ל.



המהומה השבועית שייכת ל"חוק הג'ובים", הכינוי שהוצמד להחלטת הממשלה שאמורה הייתה להתקבל ביום ראשון האחרון, פרי עבודה ארוכה ורצינית של שני שרים רציניים: שרת המשפטים איילת שקד ושר התיירות יריב לוין. אל מול התלהמותם של שרי הממשלה, שאותה הוביל יואב גלנט, ובעיקר דרישותיו המרחיקות לכת בהרבה של ראש הממשלה, מתגלים שקד ולוין, שני אנשים מהקצה הימני של הסקלה, כפרגמטים, מתונים ומחושבים. ממש אבירי שלטון החוק. שוב הוכח, שהכל בחיים יחסי.



ההצעה של שקד ולוין מידתית. זה לא שאני חושב שהיא תציל את השירות הציבורי, הנזקק לרפורמה דחופה ומקיפה, אבל היא זהירה ולא נטולת הגיון. כל מי שחשוף למתרחש בשירות הציבורי יודע עד כמה המערכת הזו תקועה, ולפעמים גם תוקעת את עבודת הממשלה או את השירות לציבור. בשירות הציבורי כמעט אי אפשר לפטר אנשים שאינם מתאימים לתפקידם או חדלו להיות יעילים בו. התחלופה אפסית, המערכת כמעט אטומה לכוחות חדשים ורעננים מבחוץ, וכמו כל דבר שעומד - גם היא מתחילה להעלות עובש. שקד ולוין הביאו הצעה פשוטה: ועדות האיתור, הכלי שבאמצעותו ממנים השרים כ־150 תפקידים בכירים במשרדים הממשלתיים השונים, יצומצמו מחמישה חברים לשלושה. מתברר שיש שרים רבים שמתקשים לאייש את ועדות האיתור, מה שגורר את התהליך ותוקע אותו. ההרכב החדש, של שלושה חברים, מהם אחד נציג ציבור, הוא מאוזן ומידתי.



השינוי השני שהביאה ועדת שקד־לוין הוא הפיכת תפקיד המשנה למנכ"ל במשרד ממשלתי לתפקיד אמון. כלומר, השר יוכל למנות לא רק מנכ"ל מטעמו, אלא גם משנה למנכ"ל. נו, טוב. יש טיעונים לכאן ולכאן סביב העניין הזה. מצד אחד, יש כאלה הסבורים שהמשנה למנכ"ל הוא זה שאמור להכיל את הידע המערכתי המצטבר של המשרד, סוג של סיוויל סרבנט ותיק שעליו יוכלו השר והמנכ"ל להסתמך. מצד שני, במציאות, במקרים רבים לא זה המצב. משנים למנכ"ל נתקעים בתפקידם שנים ארוכות מדי, הופכים לגורם העיקרי שתוקע את המערכת ופעמים רבות צריך להציע להם הסדרי פרישה נדיבים במיליונים כדי שיסכימו לזוז.



על פי שקד ולוין, השר יוכל להביא מנכ"ל והמנכ"ל יוכל להביא משנה למנכ"ל. מצד שני, הם הציבו תנאי סף גבוהים מאוד לאותו משנה למנכ"ל: תארים אקדמיים, לפחות שבע שנות ניסיון בניהול, ידע בתחומי המשרד. אחרי כל זה, ועדת המינויים של השירות הציבורי תצטרך לבדוק אם המיועד למינוי עומד בתנאי הסף הללו. כלומר, לא יהיה כאן מצב שבו כל שר יוכל למנות את קבלני הקולות שלו ממרכז הליכוד לתפקיד משנה למנכ"ל המשרד. אין פלא שוועדת השירות העליונה של נציבות שירות המדינה תמכה בהצעה הזו, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט והמשנה שלו, דינה זילבר.



אני לא בטוח שזו ההצעה שתחלץ את השירות הציבורי מהמדמנה שבה הוא תקוע, אבל אני די בטוח שלא זו ההצעה שתוריד את השירות הציבורי למצבו בעולם השלישי. כשמביטים על המצב בשטח, רואים שהשרים לא ממש משתוללים. שקד השאירה את אמי פלמור, המנכ"לית של קודמתה ציפי ליבני. נפתלי בנט בחר מנכ"לית מתוך המשרד (מיכל כהן). ישראל כץ קידם מנכ"לית מתוך המשרד. גם כספית, ההצעה של שקד־לוין אינה יקרה. משנה למנכ"ל ימונה רק במשרדים שבהם מעל 150 עובדים, ולא יתוקצב עבורו תקן חדש אלא מתוך התקנים הקיימים. מה רע?



על פי שרי ממשלת ישראל, רע ומר. השרים הביטו על ההצעה החדשה הזו בתיעוב. אף אחד לא היה מוכן לגעת בה במקל. משנה למנכ"ל? זה הכל? הם רוצים למנות את כו־לם. יואב גלנט, למשל, אמר שכל המינויים צריכים להיות פוליטיים. נקודה. טוב, אם זה היה תלוי בגלנט, הוא היה מתחיל במינוי בכירי רשות מקרקעי ישראל מטעמו, ואז היה יכול לנכס לעצמו את כל הדונמים החביבים עליו במושב עמיקם.



אבל למה אנחנו מתגוללים על גלנט, כשאת הטון קבע בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו: הוא גיחך על ההצעה שהוגשה לו על ידי שניים מבכירי שריו, קרא לה "הצעה מינורית", ושאל: "מי ינהל את משרדי הממשלה, הפקידות? צריך ללכת על מהלך גדול ומשמעותי יותר. תראו מה נשאר באירופה מה'סיוויל סרבנט', את הכלכלות העלובות שלהם".



שקד ולוין לא ידעו מה לעשות עם עצמם. "אתה ראש ממשלה כבר שמונה שנים, עד עכשיו לא נעשה שום דבר" ו"האויב של הטוב הוא הטוב ביותר". נתניהו לא השתכנע. הוא לא העלה את ההצעה להצבעה. אחר כך התקרר קצת ואמר שהוא רוצה לשמוע את כל השרים לפני שמצביעים. הוא תמיד היה אביר הדמוקרטיה.



אז מה קורה כאן? הנה ההסבר: שקד ולוין הביאו הצעה מידתית. התקשורת התגוללה עליה והפכה אותה ל"חוק הג'ובים" אבל כל מי שבדק את ההצעה בצורה רצינית הבין שאין כאן מהפכה אלא ניסיון לתיקון, שיוסיף יעילות ויקנה לשרים אפשרות למוטת שליטה נוספת על משרדיהם. אין בכך פסול. נתניהו, הוא נמצא בספירה אחרת לגמרי. הוא מדבר שפה אחרת לגמרי. נתניהו הוא בכלל הגרסה המזרח תיכונית והיפר־אקטיבית של דונלד טראמפ. הוא רוצה לפטר את כולם, ולמנות את כולם מטעמו. הוא רוצה לבוא לשירות הציבורי עם די־9. לא סתם הוא מנסה למנות אלמונית מוחלטת לתפקיד נציבת שירות המדינה.



יריב לוין ובנימין נתניהו. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



עכשיו הפקידים אויבי העם



הבעיה עם ביבי, כמו תמיד, היא הפער בין ההצהרות והרהבתנות למציאות. הוא ימנה את כולם? מאז ומעולם מתקשה נתניהו לאייש אפילו את המשרות הספורות סביבו. ראש מטה לביטחון לאומי לא היה שנתיים. נציב שירות מדינה אין כבר חודשים. מזכיר ממשלה לא היה שמונה חודשים. זו רשימה חלקית לגמרי. נתניהו מתקשה למנות, גורר מינויים, מתחבט ומתלבט ומתהפך ויש מקרים שאחרי כל התהליך הזה - מגיעה יד נעלמה מבלפור והופכת שוב את הכל. זה האיש שרוצה אישור למינויים גורפים של מאות ואלפי משרות בשירות המדינה.



על שולחנו של נתניהו מונחת הצעה שגיבשה איילת שקד לפני קרוב לשנה, שלפיה תבוטל ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה והמצב יוחזר לקדמותו, כפי שהיה לפני פרשת בראון־חברון: השר יביא מועמד והממשלה תאשר. נקודה. כמו שממנים רמטכ"ל, כמו שממנים מפכ"ל, כמו שממנים נגיד בנק ישראל. אבל נתניהו לא מביא את ההצעה להצבעה. הוא מפחד. העיקר שהתגולל על שקד ולוין.



גם הבוז שרוחש ראש הממשלה שלנו ל"פקידות", כאילו מדובר באויבי העם, מעלה הרהורים נוגים למידת כשירותו לתפקיד. אין מה לעשות, אדוני ראש הממשלה, הפקידות הממשלתית נושאת בעול בכל הדמוקרטיות בעולם. לא צריך להתייחס לסיוויל סרבנטס כאל בוגדים. יש ביניהם גם כאלה שאינם שמאלנים. נכון שאם אפשר היה לנהל את הכל עם שרה ויאיר ומומו ונתן ומולכו ושמרון, זה היה נראה אחרת לגמרי, אבל אי אפשר. מדינה מתוקנת חייבת פקידות מקצועית, נאמנה, מנוסה ויעילה. ונקנח בדימוי על "הכלכלות העלובות" של אירופה. אותן כלכלות שאותו ביבי מחזר על פתחיהן כדי לקושש עוד קצת תמיכה פה, או צוללות שם. וישמן ישורון ויבעט.



bencaspit5@gmail.com