ראשון, לילה: במהלך שנת הישרים שלי החלו לעקצץ בגרוני מיחושים. מעין גירודים פנימיים קלים. אחרי זמן מה החלה צמרמורת לזחול בקצה עורפי. התעוררתי. במטרה להביס את החולי גזלתי מזוגתי את שמיכתנו המשותפת, עטפתי עצמי וציפיתי לנקמתה. אבל היא נותרה שלווה. שקועה בחלומות. למרות הכרבול, הקור התעצם והפך לרעד פנימי. התקשיתי להירדם. שיני נקשו.

קמתי מהמיטה. הדלקתי את הטלוויזיה. הבחירה עמדה בין שידור חוזר של משחק כדורגל בליגה הגרמנית השנייה לבין צפייה בחגיגת שערים של ערן זהבי בליגה הסינית. נדמה לי שסין כולה הומצאה אך ורק כדי שהאיש הזה יוכל לעשות בוכטות. מתוסכל ממשכורתו נכנסתי לנטפליקס. הזמנו את שירותי ספק התוכן במסגרת ניסיונית של חודש ראשון בחינם. רשמתי בדיוק מתי מסתיימים 30 הימים כדי שחלילה לא אחויב, ומאז אני במרתון צפייה. מנסה להספיק כמה שיותר. בנות גילמור עלו על המסך. בתום רבע שעה של דיאלוגים שנונים ומתקתקים ברמת כאב בטן נרדמתי.

שני, בוקר: הגרון כואב הרבה יותר. הגוף כבר ממש חורק. קיללתי את לורליי גילמור ואת עיירתה הסכרינית. חייבים ללכת לעבודה. אנחנו חודש לפני פיצול השידורים בערוץ 2. העומס אדיר. מצאתי כדור נוסידקס ישן וטבלייה נגד צינון שמיועדת לשעות הלילה, נטלתי את שתי הקפסולות, מתעלם מתאריך התפוגה שנקבע למאה הקודמת, ויצאתי לדרך.

שני, צוהריים: בשיאו של ראיון עם אגוז קשה לפיצוח חשתי חולשה. עצרתי את הצילומים. הוא הביט בי כמנצח. "קרעתי אותך", ציין בשביעות רצון. התיישבתי בכיסא צדדי וזעקתי כספן שספינתו טובעת במצולות: "תה, בבקשה!", ומיד נזכרתי שבעידן הזה של הטלוויזיה אין עוזרי הפקה, צלמי משנה, עוזרים טכניים ועוד. בעצם, אף פעם לא היו כאלה בסביבתי.

בסיום ההפוגה הרגעית המשכנו לצלם עוד שלוש שעות, שאותן עשיתי בערפול חלקי, תוך כדי שרבוב שאלות מנותקות מהמציאות. טעיתי בשמו שוב ושוב וגם התבלבלה לי הביוגרפיה שלו עם זו של אדם אחר והאשמתיו בגניבת כספי צדקה. בסופו של דבר, הטכניקה הזו עבדה לא רע. הבלבול וחוסר הקוהרנטיות הוציאו ממנו דברים חדשים, ובסיום אמר: "יא ממזר".

שני, לילה: היה לילה חרא ולא ישנתי.

שלישי, בוקר: הפסקתי לאכול. הלך התיאבון. הצננת הפכה לנזילה קבועה ומייגעת. מי הדביק אותי, לעזאזל? מאיפה הווירוס המחורבן הזה? עייף ורצוץ נגררתי לישיבות ארוכות של בוקר. אחד הבוסים השתעל במהלך הפגישה. בסיומה האשמתי אותו שהוא הגורם לתחלואי. הוא השיב לי, כעוס לא פחות, שאני זה שהדבקתי אותו. לנצח אנטור טינה. רצתי לסופר־פארם ולקחתי בלי הבחנה את האריזות שעליהן נרשם: "צינון", "שיעול", "גודש", "כאבי גרון". גם וולטרן אחד הוספתי. תמיד צריך.

המשכתי לראיון נוסף שנקבע מראש. הפעם עם בכיר לשעבר בממשלה. במהלך המפגש בינינו קולי נמוג. חיפיתי על כך בעזרת מנעד נמוך ונשמעתי כשילוב של גרטה גרבו וקרמיט הצפרדע. למרואיין זה לא הפריע. האיש דיבר ברצף מופתי. כשכחכחתי או השתעלתי הסיק שהתפעלתי מדבריו והמשיך.

שלישי, ערב: נכנסתי למיטה עם הבגדים. הוספתי על הג'ינס טרנינג וסוודר על חולצת הכפתורים. האיפור נמרח על הכרית. התחלתי לחשב את קצי. כל הגוף דוקר. מתפרק. למי עשיתי רע? מדוע בורא עולם מבקש לקחתני בייסורים? הנני פרח צעיר וחמוד, רק בן 42. פרץ הרחמים העצמיים נגדע באחת לקול דרישותיה של ארוסתי שאתקלח. עצמתי עיניים בהתעלמות. גלשתי בשרעפים לעבר חלום מרוחק שהפך במהרה לצרה צרורה. בפנטזיית השינה המבהילה נוכחתי לדעת שכל הראיונות שהכנתי לעונה הקרובה נמחקו וביום המיועד משדרים במקום התוכנית שלי את רגעי השיא של ערן זהבי.

רביעי, בוקר: התעוררתי בחמש בבוקר למשמע הטחות חוזרות ונשנות של גולות. הרעש הגיע מהתקרה. לשכנינו מלמעלה ילדים. הבנייה בבניין נעשתה בלבנים בנוסח פל־קל פלוס, וכל רקיעה נשמעת כאזעקת אמת. הילד החמוד מלא האנרגיות היה נטול רחמים. ניסיתי לצעוק לו משהו וגיליתי שקולי התפוגג לחלוטין. אחזתי מטאטא ודפקתי על התקרה. לא עבד.

ניגשתי למראה. רזיתי בכמה קילו. מראה המוזלמן השתלט על גופי. בכל שעה אני נוטל כדור כזה או אחר. דבר אינו עוזר. "סייעי לי", קראתי בפני זוגתי שפקחה עיניים וראתה אותי חובט בתקרה. "מה קורה לך?", גערה. פניתי לאמבט. למרבה הצער, דוד החימום שבק חיים. הזמנו טכנאי. דקות ארוכות האיש הנדס והבריג. משסיים שחרר לאוויר את המשפט שמעורר מיד אזעקת חיים הכט: "בדרך כלל אני לוקח 900 שקל עבור עבודה כזו, בגלל שהגעתם אלי דרך... זה יוצא 600". שילמנו לו והרגשנו עקוצים. בטרם התאוששתי מההתרוששות התקשרה עורכת המשנה והזכירה שיש השלמת ראיון קצרה שצריך לעשות.

רביעי, ערב: הראיון עבר בקושי, אבל עבר. גייסתי את אחד מחברי המערכת ולחשתי באוזנו את השאלות. הוא חזר עליהן בקול רם. כשאגרפתי את ידי היה תקיף ולוחמני. לטובת טון מאופק יותר הנעתי את היד באופן גלי, כמעין ליטוף. בסיום שבתי הביתה. מר גורלי. אין מנוח ואין רפואה. כל כך חבל שאתפגר רגע לפני החתונה שכל המשפחה ייחלה לה. נשכבתי על הספה. הלילה היה מלא זיעה, איני זוכר דבר. בבוקר סיפרה בת הזוג שכשניסתה להעביר אותי לחדר השינה אמרתי לה: "עשיתי כבר שיעורי בית", והמשכתי לנחור.

חמישי, בוקר: קמתי עם חולצה לחה, שמדיפה ריח של קופת חולים. שאפתי אוויר במלוא גרוני. מוזר. לא נשמע צפצוף, כחכוח או שיעול. עמדתי על שתי רגלי. אין סחרחורת. ניגשתי למקרר. יש תיאבון. השבח לבורא. הבראתי. היא הסתכלה עלי ואמרה: "הכל בסדר? היית על הפנים, כבר חשבתי שבאמת קרה לך משהו".

"אה, סתם שטויות. בסך הכל וירוס קל ואת לא צריכה להיות דרמטית כל כך. נסי לקחת דברים בחיים בקלות. כמוני".