1. ישבתי על הספה במוצאי השבת האחרונה, צפיתי בחדשות ערוץ 2 ובכתבה של יגאל מוסקו על מיזמי התיירות המרתקים של הבדואים בהר הנגב, והתמלאתי בתחושה עמוקה של דז'ה וו. זו לא הפעם הראשונה שמוסקו יורד לנגב כדי לצלם כתבה על הבדואים. זו גם לא הפעם הראשונה שהאיש, שיודע משהו בכל מה שקשור להכנת כתבות שטח, נשבה בקסמיהם של המקומיים ומתעלם מהעובדות שמסביב. בפעם הקודמת זה קרה לפני כמה שנים, בכתבה שהכין על אום אל־חיראן, וקרה שוב, כאמור, השבוע.

ואף על פי שמאחורי כל סיפור כזה יש כתב שאחראי לתוצרת של עצמו, צריך להגיד ביושר שמוסקו איננו חריג. הכתבה שפורסמה במהדורת חדשות 2 במוצאי השבת היא עוד אחת בסדרה ארוכה של כתבות שמופיעות על מרקענו מפעם לפעם סביב סוגיית הבדואים. הכתבות הללו מגיעות תמיד מאותו מקום אוהד, וזה בסדר. הכתבות הללו מסתכלות תמיד על הבדואים כעל קבוצה חלשה שצריכה את הגנת הכתב, וגם זה בסדר. כי המגזר הבדואי באמת זקוק להשקעות גדולות, והמגזר הבדואי באמת זקוק לטיפוח גדול של מערכת החינוך שלו, והמגזר הבדואי באמת זקוק לחיבוק גדול של המדינה כדי לסייע לו להתחבר אליה בכל דרך חוקית אפשרית.

או, אמרנו חוקית? עכשיו הגענו לסיפור. לא הסיפור שסופר בערוץ 2, אלא הסיפור שמספרת המציאות. כאמור, הכתבה המדוברת סיפרה במשך כעשר דקות את סיפורם של כמה מוקדי תיירות בדואיים בנגב. "בתקופה האחרונה", תיאר הכתב, "מתחולל שינוי קטן בנוף הכביש שבין שדה בוקר למצפה רמון. שלטים שמציעים אירוח בדואי, כולל לינה". אחר כך הוצג בעל הבית, סלמאן סדאן, שהוגדר "מפעיל אוהלי אירוח". "סלמאן", סיפר מוסקו, "מתגורר בכפר לא מוכר בנחל אריכא, בשולי שטח אש של בה"ד 1". נציגי הסיירת הירוקה, אלה שהדביקו צווי הריסה על מכלאת העזים של סדאן ועל מבנה אחר שבנה תיירן בדואי אחר לא הרחק משם, נראו על רקע הפעילות התיירותית המקסימה הזאת כאוסף של נודניקים שלא מחוברים לאווירת ה"משהו חדש מתחיל".

ובאמת, צריך להודות שקשה שלא להידבק באווירה הזאת. גם ביחס לאוהלים של סדאן, גם ביחס למקום האירוח של מג'דלן ליד עין עקב, וגם ביחס למקום של סאלם אל־ואדג' "מהיישוב הבלתי מוכר מול עבדת העתיקה".

עכשיו, בואו נדבר קצת על מה שהיה חסר כל כך בכתבה הזאת. עובדות. לאן שלא תביטו בכל מה שקשור למיזמים הללו, תמצאו את החוק בצד השני. קחו את נחל אריכא האמור כדוגמה. מדובר במתחם בלתי חוקי שבמשך עשרות השנים האחרונות קבעו שלוש ערכאות משפטיות שעליו להתפנות. בניגוד להגדרה של מוסקו, שלפיה סלמאן סדאן פועל "בשולי שטח אש", מתחם התיירות הנפלא של סדאן יושב במלואו בתוך שטח אש של צה"ל.

בעבר חשפתי כאן פרוטוקול של ישיבת הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) מסוף דצמבר 2015. מדובר בישיבה שבה השתתפו נציגים משורה של משרדי ממשלה, ושכונסה בניסיון לקדם הקמת יישוב בדואי חדש - רמת ציפורים שמו - לכל הבדואים המפוזרים במקבצים בלתי חוקיים ברחבי הר הנגב, דוגמת כוכבי הכתבה של מוסקו. כשהתברר במהלך הישיבה הזאת שיש מי שמבקשים להלבין את האזור שבו יושב סלמאן סדאן ולהכריז עליו כעל חוקי, ביקשה את רשות הדיבור נציגתו של שר הביטחון בוועדה, עדנה פרדו.

"תראו את חוות אריכא", אמרה. "היא נמצאת בתוך שטח אש. היא לא נמצאת בפאתי שטח האש. לכל אורך הדרך הודענו שאנחנו לא יכולים לחיות איתה... בואו נקרא לזה בשמו... אריכא מבחינתנו יושב בצורה בלתי חוקית ופוגע לנו כבר היום בפעילות". כשהיה מי שניסה להגדיר את המיזם של נחל אריכא "חווה חקלאית", הסבירה פרדו עד כמה מדובר באבסורד. "זו מכבסת מילים, אני לא רואה שזו חווה תיירותית. זו שכונת מגורים, נקודה". מחר, הזהירה, ילמדו כולם את התקדים הזה וכל בדואי שפולש לשטח של המדינה יכנה את עצמו "חווה חקלאית". "מה שאנחנו נקבל הוא מאה יישובים ו־500 חוות חקלאיות. זה מה שאני רואה לנגד עיני". נחל אריכא, היא חזרה, "פוגע לנו באופן ישיר בשטחי האש".

אום אל חיראן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אחריה דיבר שחר אלון, נציג אחר מטעם משרד הביטחון, שביקש להסביר לחברי הוועדה עד כמה גזילת הקרקע בחוות נחל אריכא פוגעת בצה"ל. "30 מטר מהאוהל של סלמאן זו עמדת טנק של בה"ד 1... הבנות בקורס הקצינים עוברות דרך האוהל שלו בארבע בבוקר בניווט...".

פניתי השבוע לדובר צה"ל כדי לשאול מה דעתו על המיזם התיירותי הזה בנחל אריכא, ומה הוא עושה כדי להילחם בפלישות. הנה תגובתו: "המבנים המכונים 'חוות נחל אריכא' מצויים בשטח צבאי סגור, שחל על אזרחים איסור להיכנס אליו או לשהות בו. תושבי האזור שוהים במקום באופן בלתי חוקי, תוך הפרת צו הסגירה. יחידות צה"ל מתאמנות במרחב, תוך ביצוע התאמות באימונים לאור נוכחות התושבים בשטח. הטיפול בפלישה באחריות רשויות האכיפה האזרחיות. לפי הנמסר לצה"ל, התושבים יפונו לאחר הקמת יישוב קבע עבורם ברמת ציפורים. הקמת היישוב אושרה ב־2015, והוא מצוי בשלבי תכנון".

רגע, זה עוד לא כלום. כי כל זה - העבריינות, פסקי הדין לפינוי, והפלישה לשטחי אש - לא מפריע לבתי ספר לשלוח למקום את תלמידיהם כדי לטעום מחוויית הנגב, לא הפריע למשרד לפיתוח הנגב והגליל להעניק חסות לפרסום של היזמים, ולא הפריע בעבר - החזיקו חזק - לצה"ל עצמו לשלוח צוערים מבה"ד 1 לקבל אצל בעל הבית שיעורים במנהיגות. וזה כשבכניסה למתחם המדינה מציבה שלטים בנוסח "שטח צבאי סגור - הכניסה אסורה", וזה כשמפעם לפעם המדינה מגישה תלונות למשטרה נגד מטיילים או מדריכי טיולים הבוחרים להיכנס לשטח למרות הכל.

מי שהוצג בכתבה כתומך בניסיונות הבדואים להישאר במקום למרות הכל הוא ראש המועצה החדש של הר הנגב ערן דורון. "אני חושב שהמדינה לא צריכה רק להיות צודקת", הסביר, "אלא גם חכמה. להוציא עכשיו צווי הריסה לאוכלוסייה שהיא תומכת מדינת ישראל ורוצה להיות חלק ממגרש המשחקים הישראלי... דווקא עכשיו לבוא ולהפוך אותם להיות אנטי־מדינה - אני לא מוצא את התועלת הרבה בדבר הזה".

כאמור, הרצון לסייע לבדואים מבורך בפני עצמו. ובכל זאת, התמיכה של הבדואים במדינת ישראל לא יכולה להיות תחליף לשמירה על החוק - ואם, כפי שמצייר דורון, הם מבקשים להיות "חלק ממגרש המשחקים הישראלי", הם צריכים לדעת שבמגרש זה יש כללים. הכלל הראשון, בהקשר זה, הוא שמירה על החוק.

שאלתי השבוע את ערן דורון אם מיזמי התיירות הללו, שהוא תומך בהם, פועלים עם רישיון עסק. על תשלום למס הכנסה לא רציתי לשאול. זה היה רחוק מדי. "כל ההתיישבות שם לא חוקית", השיב לי, "בדקתי, ולמיטב ידיעתנו אין לעסקים בהר הנגב רישוי עסקים".

אז מה היה לנו כאן? מפעל תיירות שיושב על קרקע ששלוש ערכאות פסקו שעליה להתפנות, שפועל ללא רישיון, ושממוקם בתוך שטח אש צה"לי.

תהיתי, ביני לביני, מה הסיכוי שאחרי שלושה פסקי דין לפינוי עמונה, לדוגמה - לא בתוך שטח אש, סתם במקום שבית המשפט פסק שהוא לא חוקי - יגישו לנו באחד מהערוצים המרכזיים כתבה מרגשת על היקב של דודי ועל הצימרים היפהפיים שהוא מפעיל שם, בלי לומר מילה על פסקי הדין של בג"ץ, בלי לספר שהמקום פועל ללא רישיון עסק, כשהכל הכל מוצג כפריצת דרך רומנטית ומשובבת נפש. תענו לבד.

2. הנה כמה קטעים מתוך מאמר שפורסם לפני שבוע בגיליון יום הכיפורים, בעיתון "הארץ": "העיתונאית האמריקאית וירג'יניה קואלס נכחה בשנות ה־30 באחת העצרות ההמוניות שקיימה המפלגה הנאצית, ותיארה בספרה, שראה אור ב־1941, את אשר ראתה: 'היטלר החל לנאום. ההמון נאלם דום... מדי פעם פרץ ההמון בתשואות רועמות. הסתכלתי בפני האנשים שמסביבי וראיתי דמעות זולגות על לחייהם'. כמה שבועות לפני ראש השנה סייר בנימין נתניהו בשכונות דרום תל אביב וצולם מוקף בנשים קשות יום, שאחת מהן נישקה בחום את כף ידו.

האם יש קשר בין שתי התמונות הללו?... ממש כמו גרמניה של שנות ה־30, גם ישראל בתשע"ח היא חברה המוכנה למכור את נשמתה בעבור נזיד עדשים, בעבור הבטחה לרמת חיים טובה, כבוד לאומי ומסרים משיחיים נבובים. היא הולכת אחרי מנהיג שמשסה ציבורים שונים של החברה אלה באלה, ומבטיח שיוביל את מאמיניו אל האושר והעושר... ישראל עוברת תהליך שדומה לזה שעברה החברה הגרמנית בשנות ה־30: הערצה למנהיג שאינה קשורה באמת למציאות החיים שלה... משה כחלון, הרואה את העולם בעיקר דרך חור מנעול הדירה שאליה יוכלו, אולי, להגיע זוגות צעירים - ופחות דרך הצורך להגן, למשל, על תיאטרון קטן ביפו שמנסה לשרוד מול הדורסנות של קומיסרית התרבות - מיישם, שלא ביודעין מן הסתם, בדיוק את הגישה של המשטר הנאצי בשנות ה־30... שלטון הליכוד הצליח, ממש כפי שהצליח המשטר הנאצי, לחסל את האינטואיציה הקיומית הבסיסית של המעמדות הנמוכים, ואת תחושת הסולידריות של הדפוקים. משטרו של היטלר עקר מן הסולידריות הזאת את היהודים. משטרו של נתניהו משאיר את השכבות האלה חסרות אונים, ומצוקתן מתורגמת לחמת זעם המופנית נגד עובדים זרים, ערבים, אנשי שמאל או עיתונאים".

שוקן. זו לא זילות אלא הכחשת שואה. צילום: פלאש 90

בסיום מאמרו, קורא הכותב לאזרחי ישראל לערוך חשבון נפש אמיתי ונוקב, ו"...לעשות את מה שלא הצליחו הגרמנים לעשות בשנות ה־30".

על הטקסט הזה חתום הפרופ' דניאל בלטמן, אבל האמת היא שהפרט הזה לא באמת חשוב. אפשר להסתכל עליו כאילו נכתב על ידי המו"ל של העיתון, עמוס שוקן. כי עד נקודה מסוימת יכול עורך ובעלים של עיתון להתחבא מאחורי תירוץ חופש הביטוי. להגיד: "זה לא אני, זה הכותב, ואני נותן לכותבים שלי את החופש לכתוב מה שיחפצו". אבל לעמוס שוקן לא עומדת עוד ההגנה הזאת. כי שוקן, ביודעין, במתכוון, בעיניים פקוחות, מאפשר בתקופה האחרונה יותר ויותר לשיח הזה - המשחק עם ההשוואה בינינו לבין הנאצים - להרגיש בבית בעיתון שלו.

אם פעם עוד שיחקו ב"הארץ" בזהירות עם ההשוואות הללו, עכשיו הוסרו כל הגדרות. אלה כבר לא רק "תהליכים" - זה כבר הדבר עצמו. שאלתי פעם את שוקן אם הוא באמת חושב שאנחנו עלולים יום אחד להשליך לתאי גזים את מי שלא בא לנו טוב. הוא השיב שלא. ההשוואה היא לא לנאציזם, הסביר, אלא לתהליכים שקדמו לעלייתו. זה תירוץ קלוש. זה בערך כמו להגיד למישהו שהוא דומה להיטלר, אבל לא בכל מרכיבי אישיותו, אלא רק בחלק. כשאתה מאפשר השוואה, אתה מאפשר השוואה.

המבקרים את הטקסטים האלה רואים בהם עניין הגורם לזילות השואה. אבל זו לא זילות. זו הכחשת שואה. כי אם מה שעושים נתניהו או כחלון מזכיר לכותבי "הארץ" את הנאצים, אז הנאצים לא באמת היו גרועים כל כך. במקסימום, אולי העבירו בפרלמנט שלהם כמה חוקים שנויים במחלוקת. ומכיוון שבלטמן הוא לא הכותב היחיד המקבל ב"הארץ" במה כדי להשוות אותנו לנאצים, אז לא באמת חשוב אם הוא החתום על המאמרים האלה - שמסתכלים על מה שקורה בישראל ורואים בהנהגה שלנו את המפלגה הנאצית, ואת העומד בראשה מישהו שמזכיר את אדולף היטלר - או מישהו אחר. אלה לא כותבי הטורים ב"הארץ" שהשנאה לנתניהו גורמת להם להפוך למכחישי שואה. זה עמוס שוקן עצמו.

kalman.liebskind@maariv.co.il