הייתי כאן בשנת 1948, ומה שמכונה היום “עם פלסטיני” היה מורכב אז מכנופיות טרור שהיו יוצאות מהכפרים כדי לרצוח יהודים. בכבישים, בבתים במקומות בילוי, ובכל מקום שהתאפשר להם. מאות יהודים נרצחו בעת ההיא ללא כל עילה. שום שטח ערבי לא נכבש בידי היהודים. רק תאוות רצח קיננה אז בלב חלק מהערבים.

הם לא דיברו על זכותם להגדרה עצמית או על שאיפה לבנות לעצמם מדינה. הם לא הקימו לעצמם הנהגה לאומית או מוסדות לאומיים בדומה ליהודים. כל מה שהם רצו זה לטבוח ביהודים. מה שהם עשו שנים רבות לפני כן, וחלקם עושים עד היום. תאוות הרצח לא נמוגה. היא רק קיבלה פנים אחרות ותירוצים אחרים.
 
יכולתי להוסיף תיאורים בלי סוף, אבל דומה שדי אם אזכיר את הטבח בשנת 1929 בעיר חברון; מאומה לא הפריע אז לערבים לממש שאיפות לאומיות, אבל הם בחרו בדרך אחרת. כל מה שהיה ברצונם לעשות הוא לרצוח ולהתעלל אחר כך בגופות הנרצחים. וכעת אותם הערבים, או צאצאיהם, רוצים מדינה. לא אחת ולא שתיים, ואולי גם לא שלוש.

הם רוצים גם להפוך את ירדן, שבה הרוב המוחלט הוא פלסטיני, למדינה פלסטינית, והם גם רוצים להקים לעצמם עוד מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב־1967 – נקייה מיהודים; וכעת הם גם רוצים שברצועת עזה תהיה “מדינה” שתתחבר עם השטחים שבהם תקום המדינה הפלסטינית, כדרישתם, ביהודה ובשומרון.

 אנשי פת"ח. צילום: אתר אש"ף אנשי פת"ח. צילום: אתר אש"ף

 
כלומר את “מדינת עזה” הם רוצים לחבר למדינת האם, ואת זה הם רוצים לעשות תוך כדי גזירת ישראל לשתיים על ידי בניית כבישי מעבר, גשרים ומנהרות שיחברו בין שתי הישויות הפלסטיניות. וזאת הם מבקשים להשיג בלי להודות שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, ומתוך ידיעה שבישראל כבר מתגוררים כשני מיליון פלסטינים, מה שהופך אותה, למעשה, למדינה דו־לאומית בפועל. ותקוותם היא, כמובן, שהפלסטינים שמחזיקים בתעודות זהות של ישראל יקבלו יום אחד אוטונומיה, ואחר כך יצליחו, אולי, גם “להתאחד” עם המדינה שמעבר לגבול.
 

אינני יודע מאין יש לכנופיות הטרור של שנת 1948 את העוז לתבוע את מה שהן תובעות כעת, אבל אני בטוח שאין כל סיכוי שהן יקבלו אפילו מקצת מתאוותן. הערבים יכולים לשחק באיחוד אזרחי בין הארגון לשחרור פלסטין (פת”ח) שהוא ארגון טרור לכל דבר שהוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים לבין חמאס, אבל כולנו יודעים שאלה שני ארגונים שכל תכלית קיומם היא התאווה לרצוח יהודים כדי להמאיס עליהם את השהות פה.
 
אז הנה המסר בחג הסוכות הזה: לא יקום ולא יהיה. מדינת פלסטין לא תקום לא פה ולא פה. ירדן תהיה, אולי, למדינה הפלסטינית ברבות הימים, ואליה יוכלו לנדוד כל אלה שיש להם שאיפות לעצמאות לאומית; אבל לא מעבר לכך. משחקי הפיוס בין הפלגים השונים של ארגוני הטרור הפלסטיני יישארו לעולם בגדר משחקים. הם יודעים את זה, וגם אנחנו.
 
“הנכבה” שחוו הערבים ב־1948 תהיה כאין וכאפס לעומת מה שיהיה צפוי להם אם הם ינסו לחזור לאותם ימים. ב־70 השנים שחלפו מאז שהערבים דחו את הצעת החלוקה של האו”ם התגבשו קווי מתאר שונים בתכלית מאלה שהיו אז, והם יישארו כאלה לעד.