אני שונאת אוטובוסים. הם גורמים לי לבחילה נוראית שהופכת מהר מאוד להקאה מלחיצה, חונקת ומביכה. העצירות האלה, הברקסים, הצפיפות והמבט מהחלון, מעל שאר המכוניות בכביש, שהנהגים שלהן משיבים מבט מתנשא, כאילו אומרים לי: "איפה הצלחנו שאת לא?". אוטובוסים הורסים אותי. לא פעם, בדרכי לבסיס הצבאי, אנשים שישבו לצדי קמו ועברו מקום. כנראה לא מדובר בריח הגוף שלי. לפני שעליתי על המדים הייתי עושה מקלחת ארוכה, שהעניקה לי גם עוד כמה רגעי חסד בבית. הסיבה הייתה הירכיים שלי. ממש ככה. הם רחבים ביחס לגוף שלי ויצא שתפסתי מושב וחצי. גם האדם הרזה ביותר נאלץ להצטופף באי נוחות לידי.

אותם שכנים לנסיעה התרוממו והחליפו מקום בלי להשאיר לי מבט מתנצל. שאר יושבי האוטובוס הביטו בהם כמבינים את הסיטואציה. בנסיעות הראשונות נעשיתי אדומה. גם כעסתי וגם הייתי נבוכה. הצמדתי את פני לחלון ורציתי להיעלם.

אבל לאט–לאט, עם הנסיעות, כבר התרגלתי. לא ייחסתי חשיבות להשפלה הפומבית. אפילו שילבתי בה הומור עצמי, משחק קטן ביני ובין עצמי: ניחשתי תוך כמה תחנות יקום האדם שיושב לצדי ויעבור מקום.

אחרי שהשתחררתי מהשירות הצבאי לא עליתי עוד לאוטובוסים. הספיק לי. לאחרונה נאלצתי לשוב אל הטראומה הצבאית שלי. עליתי על קו שנסע בבאר שבע. לא פיזית, רגשית. גם אתם בוודאי נחשפתם לסרטון שבו אישה עם פה מלוכלך מטנפת במהלך נסיעה בחורה מקהילת העבריים מדימונה, לועגת לריח גופה.

האישה לא הגיבה, שמרה על שתיקה, הפנתה את מבטה לחלון. אף על פי שנראה שהמתקפה לא נוגעת בה, אני משוכנעת שבפנים היא כבשה את בכייה.

האישה המגדפת חטפה את שלה יותר מאוחר בזירת הרשתות החברתיות. היא כנראה הייתה משוכנעת שהסרטון שצילמה והעלתה בעצמה למרחבי הרשת ישעשע מישהו, אבל התגובות הקשות כלפיה הורידו אותה למחתרת.

עשרות אלפים שיתפו את הסרטון. רבים הרגישו בעצמם כעס ועלבון, כאילו היו אותה בחורה שחוותה את ההשפלה בנסיעה. מיותר לציין שלמוחרת כבר אי אפשר היה למצוא את דף הפייסבוק של מפיצת הסרטון. העם אמר את דברו. העם לא קיבל את הגזענות הזו. לא שחסרים אצלנו מקרים קשים כלפי החלשים בחברה, אבל לפחות במקרה הזה הוצב גבול: עד כאן.

כשבחדשות דיווחו על אותו סרטון, לא יכולתי שלא לחשוב על הקהילה העברית בדימונה. חבריה הרי מוזכרים בדרך כלל בענייני שירה, מקהלות, אבל מה עוד? מישהו התעמק באמת בחיים שלהם?

תקציר: הקהילה מונה קצת יותר מ–3,000 בני אדם, צאצאי אפריקאים מארצות הברית. הם נמצאים בארץ כבר יותר מ–50 שנה. דתם משלבת נצרות ויהדות. הם נוהגים על פי מצוות הברית החדשה והתורה.

חלקם הגדול מחשיב עצמו כיהודי לכל דבר, אבל לא תמיד ההלכה מקבלת אותו ככזה. שיעור הגיוס אצלם לצה"ל עומד על 100%. שיעור ההצלחה בבחינות הבגרות גבוה גם הוא.

הם חיים בפרופיל נמוך ולא נוהגים להתלונן על היחס אליהם. זה קרה גם הפעם. חוץ מלהצטער על גילוי הגזענות מצדה של אותה אישה, לא נאמרה כמעט מילה אישית בגנותה, לפחות באופן פומבי. בקהילה העדיפו להציג את הצד היפה שלהם והזמינו את עם ישראל לבקר אצלם ולהכיר את חייהם.

אני שונאת אוטובוסים. אבל את האוטובוס הספציפי הזה שנאתי יותר מכל אוטובוס שנסעתי בו בימי חיי. בזמן ירי העלבונות נוסעי האוטובוס שתקו. קשה מאוד להכיל גם את המצב הזה. מישהו הרי היה חייב לקום בזמן אמת - מישהו אחד - ולעשות סוף לחרפה הזו. זו לא ביקורת, רק היבט נוסף לחוויה הקשה הזו. אולי זה היה חוסך מהאישה הנפגעת מקצת מהמעמד הנורא הזה.

מכירים את מילותיו של מרטין נימלר ל"לא השמעתי את קולי?". אומנם מדובר בזמנים אחרים, ברוע אחר, אבל המהות נותרה השתיקה.

"תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים - ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי קומוניסט.

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים - ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי סוציאליסט.

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי - ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי.

ואז הם באו ולקחו את היהודים - ולא השמעתי את קולי מפני שלא הייתי יהודי.

ואז הם באו ולקחו אותי - וכבר לא נותר אדם לדבר בעדי".

רגע אחרי הסליחות, אני יכולה לאחל לנו, לכולנו, שנצעק בכל הכוח כשהחזק מכה את החלש.