חסרה מילה בעברית לבטא את הרגש המיוחד שחשים הישראלים ביום כמו היום - ביטוי שמתאר את רגש הבלבול של החזרה לשגרה. מילה שתציין את אותו צער על תקופת החגים שתמה, שמשולב בו רצון נמרץ לחזור לתלם וכלולה בו תקווה שמעכשיו תעשה דברים כהלכה, תוך כדי עצב קל, כי ברור שזה לא יקרה. 


לפני זמן לא רב יצא לאור ספר, שעדיין לא תורגם לעברית, ושמו: "ספר הרגשות האנושיים". זה מעין מחקר פסיכולוגי סוציולוגי לשוני, ובו טיפאני וואט סמית חיפשה בשפות שונות, מהן נידחות, ביטויים המגדירים רגשות אנושיים. למשל, היא מצאה מונח מיוחד שבו משתמשים תושבי שבט במזרח אסיה לתיאור הרגשת הריקנות כשאורחים או קרובים עוזבים את ביתך לאחר שהות של כמה ימים (לא שימושי בעברית. כפי שאני מכיר את בני עמי, רבים זקוקים לביטוי שמבטא רגש הקלה לתיאור אותו מצב בדיוק). 
 

שאלת הרגשות האנושיים והגדרתם היא מסקרנת. פרופ' ג'ים דיוויס מאוטווה שאל שאלה כזו: "אם אתה שמח ולא יודע את זה, באיזה מובן אפשר להגדיר אותך שמח?" אני מאמין שזו שאלה שיש לה מקום בארצנו המתחדשת. ישראלים נוטים, לדעתי, להיות מוטרדים כאשר הם שמחים, מדי שמחים לדעתם, או נהנים מדי, ואני מציע עצה זו לחיים: לפעמים חייבים להודות שזה לא כל כך רע להיות מאושר.
 

בספר הרגשות האנושיים יש כ־150 מילים לתיאור רגשות, שאותן שאספה סמית בשקדנות. למשל, מילה בדנית שהיא המונח של תושבי דנמרק לתחושת החמימות האינטימית שהם חשים כשהם יושבים בבית עם חברים בזמן שקר מאוד בחוץ. "יאן" בקוריאנית היא מילה המבטאת רגש כמיהה שבו משולבים עצב ותקווה יחד, תוך רצון שהדברים יהיו אחרת (שימושי מאוד להגדרת רגשות של ישראלים מול כל ממשלה). בגרמנית יש מילה מיוחדת, בלתי אפשרית באורכה, המתארת רגש עצבנות ומתח מכך שהזמן עומד להיגמר. "טוסקה", מילה אחרת, שמוזכרת גם בספרות, היא מונח להגדרת געגועים בלי שום דבר להתגעגע אליו. 
 

"בסורקציה" (Basorexia) הוא ביטוי שמתאר דחף פתאומי לנשק מישהו (למשל, אישה - תינוק; או גבר - מה שאסור). מישהו שכתב מאמר ביקורת על הספר טען שחסרה בשפה מילה המתארת את רגש העונג שבקריאה. מסכים. הוא הוסיף: מילה שמתאימה לתיאור הקריאה בספר הזה עצמו. המחברת סבבה בעולם, מחפשת מילים שמתארות רגשות. שאלת השפות הקטנות הנעלמות, שאיתן נעלמות גם מילים שאין בשפות אחרות, היא שאלה מעניינת וכוללת, לדעתי, גם את שאלת השפה העברית שבה מילים נעלמות בשפת הדור החדש שגידלנו.
 

ספר מרתק שקראתי בימים אלה הוא "בוראים סגנון לדור" מאת יאיר אור, שחקר את דיוני ועד הלשון העברית בשנים 1912 עד 1928, ובו גם שאלת שילוב מילים בעברית. לשפה שלנו יש תמיד צורך בביטויים ייחודיים. המילה חוצפה, למשל, היא תרומה שלנו, שלא ניתנת לתרגום. זה אינו רגש ממש, אבל זו מילה שמדגימה איך בשפה אחת יש מילים שאין בשפה אחרת, והן בכל זאת נחוצות.

מילה דומה היא עלייה. בכל פעם שאני רואה שמישהו כותב על שיבה לארץ ישראל מן הגולה "הגירה" במקום עלייה, אני משתגע מהעילגות והדלות הלשונית ומשתגע עוד יותר כשאני יודע שזה במודע ובכוונה רעה. אגב, גם אור כותב "הגירה" בספרו, שכולו שאלות של רגישות לשונית. חוץ מאשר בנקודה זו, ספרו ראוי בחלקים רבים שלו לאותה מילה שמתארת תענוג שבקריאה.
 

עכשיו ננסה לחפש מילים החסרות לתיאור רגשות בעברית: למשל מילה לתיאור הרגשת התסכול שיש לך כשאתה מנסה להפקיד צ'ק דרך האפליקציה בטלפון, שמודיעה לך שוב ושוב שצילום הצ'ק נכשל ואתה לא מבין מדוע. 
 

או מילה לתיאור רגש התדהמה המשולבת בדאגה של אנשים באקדמיה או בתקשורת כשהם מגלים שמישהו נחמד שהם עבדו איתו הרבה זמן הוא מצביע ליכוד. רגש המשולב גם בחשש שמא התחברת אל אותו אדם יותר מדי ובצורה בולטת מדי, ואחרים סביב, שיודעים שהאדם הוא ליכודניק, כבר זיהו אותך כחבר שלו. 
 

או: מילה עברית מיוחדת לתיאור רגש העונג המוסרי, ההתעלות ורדיפת הפיוס והשלום של קורבן טרור שהולך להיפגש עם הרוצח הפלסטיני של יקיריו. 

עוד מילה חשובה ונחוצה. אני מציע: אישגרירות. מילה המתארת את רגש האכזבה והכאב הנפשי של הישראלים מול הודעה חוזרת ונשנית מהבית הלבן, אפילו של טראמפ, שהשגרירות האמריקאית בכל זאת לא תועבר לירושלים.