דפקתי את האוטו. אין מה להתרגש, זה משהו שאני עושה באופן עונתי, ארבע פעמים בשנה. אם יש מישהו שאין לקנא בו בעולם הזה זה סוכן הביטוח שלי. ״אתה מקרה תעבורתי מורכב״, אמר לי כשדיווחתי לו על התאונה העונתית. ״אתה כבר מכיר את הפורמט: גש למוסך, שים את הרכב ותן להם לדבר איתי״.

״ליאור, איפה היית?״, אמר לי בעל המוסך בעיניים נוצצות כשנכנסתי למוסך עם הרכב החבוט, ״כבר שאלנו את עצמנו מה קורה איתך, לא ראינו אותך פה כבר ארבעה חודשים בערך״.

״אל תדאג, חסן״, אמרתי לבעל המוסך, ״אני מקפיד לתחזק את הקשר שלנו. הנה, תראה מה קרה הפעם״. בעל המוסך חייך אלי בחום. לקוחות כמוני הם הלחם והחמאה שלו. ״טוב, זה לפחות שלושה ימי עבודה״, הוא אמר לאחר שבחן את הרכב הפצוע, ״צריך לארגן לך רכב חלופי, רק תזכור שזה רכב חלופי, אם אתה דופק את הרכב החלופי, אין רכב חלופי לרכב החלופי״.

״זה בסדר, חסן״, אמרתי לו, ״אני לא דופק מהצד, מקפיד לדפוק רק את הרכב שלי ולדפוק אותו טוב טוב״.

כשנכנסתי לרכב החלופי הבחנתי בתופעה משונה. הרדיו היה תקוע על תחנה אחת בלבד, ולא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי להחליף אותה. העניין הוא שהתחנה התקועה הייתה האחרונה שהייתי מעביר אליה באופן עצמאי: תחנת הסלסולים, רדיו לב המדינה.

כל פעם שהתנעתי את האוטו פרץ גל של מוזיקה מזרחית מהרדיו ושיבש לי את החשיבה. בהתחלה עוד ניסיתי להתנגד ולהילחם ברדיו (המסובך בטירוף לתפעול), אבל מהר מאוד ויתרתי ונכנעתי. הבנתי שאת שלושת הימים הקרובים אעביר בנימה ים תיכונית. לקחתי שאיפה עמוקה ונתתי לצלילים הים תיכוניים לעשות בי כבשלהם. הייתי אסיר בכלא של סלסולים, דרבוקות והרבה שמח. ואלוהים יודע כמה שאני שונא שמחה.

***

זה לא היה פשוט. זה היה מאוד לא פשוט. אתם מבינים, אני מגיע מאסכולה שונה לחלוטין שעבורה מוזיקה אמורה להיות קודרת, משהו שמבעבע מתוך תחושת מיאוס וייאוש מהחיים, משהו שעושים אנשים שרע להם בחיים, ושהמוזיקאים צריכים להיות מיוסרים וליצור את המוזיקה שלהם מתוך התחושה הזו. אשתי נוהגת להגיד שכשהיא עוברת ליד חדר העבודה שלי ושומעת את המוזיקה שאני משמיע כשאני כותב, היא מיד נתקפת בחשק להיכנס למרה שחורה ולחתוך ורידים.

לכן לא ממש ידעתי מה לעשות כשהתנעתי את האוטו ומהרדיו קפץ עלי שדרן שהכריז, ״זה הזמן לעשות הרבה שמח, רק טוב שיהיה לנו בחיים״, ואז ניגן שיר של ג׳קי מקייטן שבמרכזו עמדה התזה: ״נגנו לי שיר אשר את יומי יאיר״. ברגע ששמעתי את זה נהיה לי חשוך. ואם זה לא מספיק, בשיר הבא קיבלתי את קובי פרץ בסינגל חדש ותזזיתי במיוחד, שציווה עלי ״לקפוץ, להתעורר, תרגישו איך החום עולה, בואו נעוף, כולנו בטירוף״.

הייתי בהלם מוחלט. מהיום שנולדתי ועד עכשיו, במשך 34 שנים, עוד לא ממש התעוררתי. למעשה אני עדיין בתהליכי התעוררות, ופתאום נדרש ממני להתעורר, לקפוץ, לעוף. האמת, זה נשמע יותר כמו הוראות של מדריך כושר מאשר טקסט של שיר. מרוב הלחץ כמעט דרסתי זקנה שעברה במעבר חציה. ברגע האחרון בלמתי בחריקה, שנייה לפני שאני מעיף אותה. מהר פתחתי את החלון ואמרתי לה ש״אני ממש מצטער, פשוט את לא מבינה, אני פה בבלגן שלם, תפיסת החיים שלי מתערערת״.

״תחליש את המוזיקה, לא שומעים מה שאתה אומר״, היא אמרה לי.

המשכתי לנסוע כשקובי פרץ מחורר לי את מיתרי העצב במילים ההיפראקטיביות שלו. ״יש בלגן, כולם לקפוץ להתעורר, בואו נעוף, כולנו בטירוף״, הוא המשיך ושר. ואני חשבתי שזה די מדהים שככה האיש נשמע שנייה לפני שהוא נכנס לכלא לשנה וחצי. לפחות ממה שאני יודע מערכת בתי הכלא בישראל היא לא כזו מוצלחת ומצדיקה כזו שמחת חיים.


***

שלושה ימים בסך הכל העברתי בחסות רדיו לב המדינה. אפילו נפלתי על תוכנית ״ספיישל אייל גולן״, שנערכה לכבוד יום ההולדת של המנהל שלו, בני פרץ, ועל ראיון מיוחד נוטף אנרגיה ושמחה עם מאור אדרי. ביום הראשון עוד התנגדתי, אבל ביום השני כבר מצאתי את עצמי מוחא כפיים מדי פעם ואפילו מפזם לעצמי פה ושם כמה שורות מהשיר החדש והנטחן של שרית חדד.

אבל זה לא היה רק באוטו, גם כשירדתי ממנו ההשפעה הורגשה. ״תגיד״, אמר לי חבר, ״התחלת לעשות יוגה או משהו? כי האנרגיות שלך שונות לגמרי, משהו בך הרבה יותר רענן וחי, אתה ממש לא אותו ליאור שאני מכיר״.

״לא התחלתי לעשות יוגה״, השבתי לו, ״התחלתי לשמוע מוזיקה מזרחית״.

גם אשתי הבחינה בשינוי המרענן, וכשהגיע הטלפון מהמוסך וחסן הודיע שהאוטו מוכן, היא הציעה שאולי לא אמהר להחזיר את האוטו. ״תמשוך עוד כמה ימים״, אמרה, ״מה אכפת לך?״.

האמת שאפילו אני, קיסר הדכדוך והשפל, הרגשתי טוב עם שמחת החיים הזו שנולדה אצלי. ״את יודעת, מאמי״, אמרתי לאשתי בחיוך, ״לפחות אפשר להתנחם בזה שלא ייקח הרבה זמן עד שאדפוק את האוטו שוב ושוב אצטרך רכב חלופי״.

״צודק״, אמרה בשמחה, ״אשמח רק אם תוכל להתכוונן שזה יקרה יחסית מהר, לקראת יום ההולדת שלי״.

״בטח, אין בעיה״, אמרתי, ״אדאג לזה, דפיקה רצינית, משהו שישבית את האוטו לשבוע לפחות״.

״איזה יופי, איזה בעל מפרגן ותומך יש לי״.

״אמת, אמת״, אמרתי, ״זה בא ישר מהלב, כפרה שלי״.