לא הייתי בישראל כמעט עשור. את העיתונות העברית בגרסתה האינטרנטית חדלתי לקרוא כאשר גחמות שונות בעיתון "הארץ" עשו לי צרבת. אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה הבעתי את דעתי על המתרחש בה, אפילו מיאיר לפיד מחמלי משכתי ידי. נאמר שכל מדינה ראויה למנהיג העומד בראשה, בעיקר אם זו הקדנציה הרביעית שלו. אבל אפילו ממרחק אלפי קילומטרים, ספק אם ישראל הרוויחה את נתניהו ומשפחת הרשע שלו ביושר. בתחום האישי אלה ימים שבהם השאלה לאן פני מועדות רלוונטית מתמיד. האופן שבו אני נלחם להחזיק בבית שגם על זוג רב נכסים תרבותיים היה גדול מדי בכמה מידות, הוא 90% עקשנות ו־10% אינרציה. המאבק דומה לילד קטן שחוט הבלון חמק מאצבעותיו ונתפס בקו מתח גבוה והילד גועה בבכי מתחתיו, או לגבר מזדקן המנסה לגלגל סלע גדול במעלה ההר.



אינני מוכן שהקורות אותי, באשמתי ושלא, יכתיבו לי את מקום מגורי או יגרמו לי לעקור, פעם אחת יותר מדי, לחיים חדשים. אני זקן וחולה מדי עבור זה. לפני 13 שנה באתי למיין לחפש בית. זיהיתי אותו וידעתי מיד כאשר מצאתי, ושנה לאחר מכן, אחרי שגמרנו לדלג דרך כל החישוקים הבוערים שמערכת בנקאית זרה מציבה בדרכם של מהגרים: ניירת בהיקף אפי, העברות בנקאיות, הוכחת חוסן כלכלי, רזרבות נדל"ן ומקומות עבודה מסודרים שגם היו מוכנים להתחייב בכתב ובאנגלית כי יעסיקו אותי ממקום מגורי החדש, חזרתי לטקס הקנייה מול המוכרים. בכייה השקט של בעלת הבית ששינתה ברגע האחרון את דעתה, עלה לנו 5,000 דולר מחוות חמלה ותחושה שדיבתם של היהודים הוצאה לשווא.



נכון שעשר שנים מבודדות במיין קיצרו את חיי הנישואים שלי שיכולים היו לשרוד 30 שנה נוספות, אבל יש דברים שאינך יודע כאשר אתה יוצא לדרך חדשה, זרה ורבת סיכונים. אינני מתחרט על דבר חוץ מאשר על המובן מאליו. אבל מה שקרה בעורף הביתי, במולדת, זה שאפילו החברים ובני המשפחה הנחושים ביותר ודורשי טובתי, אלה שאומרים לי לאסי שובי הביתה, אינם שורדים בציונים גבוהים את מבחן השאלות הקשות. חייבים להודות שיהודי בן 60 פלוס אינו אמור לחפש כמו סטודנט או זוג צעיר דירה לשכירות במחיר מופקע באזור עירוני נחשב, בגיל שבו אנשים יוצאים לגמלאות ולא מחפשים עבודה.



מה שקרה בישראל בעשור החולף, מתויק אצלי כסקיצה ראשונית בלבד שאת פרטיה אני מלקט בעיקר מהדיונים המנומסים בפיד הטוויטר שאליו אני שייך - ומתפקע מאנשים איכותיים שלא הייתי מהסס לשוב ולהיות חלק מהם - ונדמה בעיני כאחת המפלות המוסריות, הפוליטיות והאנושיות הגדולות בהיסטוריה. לפחות בהשוואה למה שישראל אמורה הייתה להיות בעיני מקימיה ובני הדור הראשון שלה.



המידע המקוטע הזה דוחה ומפחיד אותי וגורם לי להעמיד אותו בהשוואה לחורף קשה של שישה חודשים לבד במיין, והחורף מנצח. אין ספק שיהיה לי התקף של קדחת בקתה, מחלה אמיתית ומצב נפשי של מי שאינם מקבלים די שמש וסגורים בדל"ת אמותיהם תחת הררי שלג שאינם מניחים לפתוח את הדלת. אין ספק שההרגל החדש שלי, לדבר לעצמי, יצבור תאוצה מדאיגה. אני משוכנע שעוצמת התגובות שלי מול החדשות בטלוויזיה תהיה רועשת יותר. אולי אפילו אסגל לעצמי את אחת מאותן ההתמכרויות הנבזיות שבני הצפון, מסקנדינביה עד רוסיה, ידועים בהן. יותר מדי שנאפס או כל מעוות מציאות הגורם לזמן לעבור.



אבל הדיבור הזה על לשוב הביתה תמיד היה זר לי, אף ששבתי פעם אחר פעם. כבר זמן רב אינני יודע היכן הוא הבית ואין לי יותר תחושה של קווים לדמותו. פעם חשבתי שהבית הוא היכן שמשפחתך נמצאת, מה שלא נכון לגבי עכשיו. אבל אינני מתכוון לעמוד בפתח הדרימליינר בנתב"ג. מוכן לעשות את הצעד הראשון אל תוך מרק השעועית שהוא האוויר בקיץ, רק מכיוון שהלכתי לאיבוד. אני משוכנע שכל אחד מאיתנו בוחר את המקום שיהיה המעמד האחרון לו. המקום שבו לא ייאלץ לשוב ולארוז את חפציו בקופסאות הקרטון האינסופיות, לא ישמע את צווחת סרט ההדבקה המקצועי, ולא יחכה שוב למכולה הגדולה עם המובילים המיומנים. לא מתכוון לשוב לסרט הזה, הייתי בו פעמים רבות מדי.



נצפה לאחרונה מסתחבק עם הנסיך הארי וחנק את גרוני מאושר רטרואקטיבי. געגועים לאובמה. צילום: רויטרס
נצפה לאחרונה מסתחבק עם הנסיך הארי וחנק את גרוני מאושר רטרואקטיבי. געגועים לאובמה. צילום: רויטרס



פעם בכמה שבועות צף ועולה בעיתונות צילום חדש של ברק אובמה, בפעם האחרונה הוא הסתחבק עם הנסיך הג'ינג'י הארי במשחקים המיוחדים בטורונטו. היה ברור שאנו מוזמנים לחלוק בשמחת החיים של שני גברים המיודדים איש עם רעהו ומתמוגגים מג'סטות קטנות, מחייכים חיוכים רחבים וגוחנים איש אל עבר רעהו למגע ראש קטן או לצ'פחה חולפת. מראה אובמה חונק את גרוני מאושר רטרואקטיבי.



אני לא שם זין על מה חושבים עלי אחי במולדת, אלה המאוהבים בדונלד טראמפ וטרם הבחינו בטעות הניווט הטרגית שקרתה למעצמה שהגדירה את החיים המודרניים. לראות את אובמה הוא להיקרע מגעגוע למה שהיה כאן למרות המומחים הבאים חשבון עם מורשתו. לפני שבוע הוא לקח את בתו הבכורה לסמסטר הראשון שלה בהרווארד ובכה מהתרגשות.



טראמפ, כך מתחזק החשד, לא ידע שפורטו ריקו ההרוסה עד עפר היא טריטוריה אמריקאית. שחיים בה 3.5 מיליון אזרחים אמריקאים ויש בה חיל מצב


אמריקאי גדול. בשבת לפני שבועיים פתח טראמפ במתקפה של 18 ציוצים נגד האי המרוסק מהוריקן מריה. הוא הסביר שפורטו ריקו מוקפת מים רבים, מה שהקשה על פעולות החילוץ של ממשלו. כהרגלו בחר לו יריבה, אישה בלונדינית שהיא ראש העיר הנצורה והאמיצה של סאן חואן, שאחרי ימים רבים של שתיקה החלה לצעוק "אנחנו מתים".



האיש המגודל, הבהמי והמגעיל הזה צייץ ממסלול הגולף שלו, ודאי מהקרונית, שהפורטוריקנים רוצים שאחרים יעשו עבורם את העבודה, שראש העיר תסתום את הפה וכיוצא באלה. הוא החמיא לפעולות ההצלה שטרם הגיעו לכל המקומות המוצפים וחתם אחרי עשרה ימים בלבד על תקנה העוקפת את החוק שלפיו רק לספינות אמריקאיות מותר לעגון בפורטו ריקו, מה שמנע את גישתן המהירה להצלה של ספינות זרות שהיו במקום.



באותו זמן בערך התפרסם צילום משותף של הנשיאים לשעבר בוש, קלינטון ואובמה מחובקים, ולא משנה שבוש הפיל את הכדור בניו אורלינס אחרי קתרינה, הוא לפחות בנאדם. היה זה בוש שאמר להילרי קלינטון אחרי טקס ההשבעה של טראמפ, "זה היה some weird shit".



אין מקום להשוואה, כי חריש ההרס של טראמפ הוא עמוק, מכוון, מסוכן ונבזי יותר מפרפורי גסיסת שלטונו של נתניהו. מדובר בשני מנהיגים הנאבקים על חייהם הפוליטיים ואולי יותר מזאת. אבל נתניהו הוא מרטין בובר בהשוואה לגוש הטמטום שהוא טראמפ. לפעמים יש יתרון גדול לחיות במדינה מסוימת שאינך אזרח שלה ולא הוריך קבורים בבית העלמין מעבר לכביש אלא מקימי מחוז הנקוק. אני חווה את האופן שבו משמיד הנשיא כל חלקה טובה באמריקה שאני אוהב ומשסה מיעוט במשנהו, מצית את נר התמיד מתחת לאנטישמיות ומזמין את העכברושים הנאצים לצאת ממחילותיהם האפלות. אבל אבי לא נלחם על האדמה הזאת ולא כאב את כאבה, הוא מת משברון לב היכן שנולד וזה בעיני סוג של צדק פואטי.



כמי שהיה מודע היטב למגבלות הצנזוריאליות שהטילה על עצמה התקשורת האמריקאית כל ימיה, אני מסרב לקבל את ירידתה של השפה בערוצי החדשות לרחוב במכנסונים לוהטים. אבל כאשר הנשיא שלך קורא לשחקני פוטבול בני זונה, מתגאה בחפינת ערוות, אומר "חרא" חופשי, בועט לכולם בתחת, מפטר חלקים מעמו, משסה איש באחיו ומנסה להעביר בכוח ערמת חוקים נכלוליים שישאירו את האומה החבולה הזאת ללא ביטוח בריאות, עם פגיעה מסיבית בחופש הדעה והדיבור ועם פרצות מס לעשירים, השדרים דולקים אחריו. מיני קללות וגסויות שמעולם לא היו בטלוויזיה, חוץ מאשר בסדרות בכבלים, חדרו עכשיו לדיווח היומי. גיבורי תוכניות הלילה קראו עד היום לטראמפ כל דבר מחור תחת, לשמוק, לדביל, אפס, בנזונה, חרא ועוד, ואין בזה שום דבר נעים, ספורטיבי או חינוכי.



מנהיגים כנתניהו וטראמפ, כל אחד בדרכו, הם ההוכחה שזה עידן שבו העמים שבראשם הם עומדים אינם אלא בבואה חיוורת וחלשה של התנהגותם הנלוזה למרות הרעש הרב שמקימה התקשורת. אינני יודע כיצד ייגמרו סיפורי ביבי, אני יודע שקשה לראות כיצד מוציא טראמפ קדנציה נשיאותית שלמה. הדעת אינה סובלת את זה והמחאה גוברת. זה כבר לא תקני לקרוא לגיבור מלחמה כג'ון מקיין, הנלחם על חייו נגד גליובלסטומה - גידול ממאיר במוח שאני מכר ותיק שלו ולכן מעריץ את הסנטור מאריזונה - שבוי מלחמה שאינו גיבור משום שמטוסו נפל והוא היה בשבי הצפון וייטנאמי חמש וחצי שנים שבהן ריסקו אותו לשברים. וזאת בשעה שטראמפ הוציא חמש דחיות גיוס ובפעם השישית השתחרר מטעמי בריאות בשל דורבן בעקב, שעבר לו בדרך מלשכת הגיוס הביתה.



מה שקורה באמריקה הוא סופה מושלמת. המונח המטאורולוגי הזה מתאר תנאי מזג אוויר שבהם לפחות שלושה אלמנטים הרסניים חוברים לסופה אסונית במקום אחד. קל לשכוח את זה, אבל אני גר ליד לינדה גרינלאו, מי שהייתה הסקיפרית של "ליזי בורדן", ספינת האחות של ספינת הדיג "אנדריאה גייל" שירדה למצולות (עם ג'ורג' קלוני בגרסה הקולנועית), כאשר נקלעה ללב הסופה המושלמת למרות הפצרותיה של גרינלאו. לעומת חבריה המתים עשתה גרינלאו ים של כסף מספר, מכתיבת ספרי מתכונים וספרי מתח, מהמעבורת המחברת את היבשת לאי שעליו היא חיה וכדומה. זאת אמריקה בשבילכם.



הסופה המושלמת היא החיבור בין בחירתו הסהרורית של טראמפ לנשיא, האופן שבו הוא מפרק ומפריד את אמריקה לגורמיה ההרסניים ביותר ולכל מה שתמיד שכן לח ומסוכן מתחת לפני הקרקע. טראמפ מעודד במילים ובהתנהגות הבוטה ביותר מלחמת אחים הפוזלת אל מלחמת האזרחים של לינקולן. אלה חומרים קשים במיוחד כאשר במקביל הוא נכנס לדו־קרב יריקות עם המנהיג הצפון קוריאני, מפרק בריתות, ממציא מציאות חלופית, בודה ממוחו הקודח נתונים לא קיימים ומשליך מחלונות הבית הלבן כל מי שנדמה בעיניו כמטען חריג. הנתון המעודד ביותר הוא היסטורי: הפריצה למפלגה הדמוקרטית בווטרגייט הייתה ביוני 1972. ניקסון נבחר בפעם הנוספת לנשיאות בנובמבר 1972 והתפטר בגלל ווטרגייט באוגוסט 1974. כלומר, יש תקווה.



יש תקווה גם בגלל שבניגוד לוויכוח על "פוקסטרוט", סרט שלא ראיתי, צפתה אמריקה ב–18 שעות עוקבות של סדרה מדהימה למדי על מלחמת וייטנאם מאת קן ברנס ולין נוביק. בזמן שישראל חגגה 50 שנות כיבוש על עם אחר, ציינה אמריקה בחרקירי מעורר בהלה ואימה את הסיפור האמיתי של המלחמה המיותרת לפני 40 שנה שבה נהרגו 58,000 חיילים אמריקאים על כלום. איפה הסדרה הישראלית האפית המנתחת את תולדות הכיבוש ומה הוא עשה לנו?


לא שמח כאן. זהב לא מתגלגל ברחובות ורוח רעה מעירה שדים מרבצם. חורף קשה בפתח, לי עצמי היה יותר טוב, אבל ליהודי הנודד הזה נמאס לברוח. מתישהו מגיע הזמן לעמוד ולהגיד כאן קבורתי, עדיף חיי. המקום הזה יכול להיות מקרי לפעמים, פשוט המקום האחרון שבו הנחת ראש.



ממה שההיסטוריה מלמדת, יכולתה של אמריקה לתקן אזימוט גדולה ומוכחת משל ישראל. זה כמובן לא שיקול אלא הודאה בחולשה: אין לי כוח לארוז שוב. זה עד כדי כך פשוט.