"חוזרים לשגרה", הוא ממלמל לעצמו ורותם את הכלבה לרצועה. רוח קלה נושבת ברחוב, מעבירה צמרמורת של קור בגבו, והוא לא בטוח מה הוא מרגיש בקשר לזה: מצד אחד, חום הקיץ עינה אותו עד שייחל לקרירות שתבוא כבר. מצד שני, מאז חצה את גיל 40, לפני לא מעט שנים, הוא מגלה שקר לו בחורף.

כמעט בכל שנה בא לו הגילוי הזה כמעין עלבון מופתע: הרי עד לפני שנים אחדות היה די בסווצ'ר המהוה שנשאר מסוף המסלול בצבא כדי להפוך ערב חורפי לנעים ולביתי. לכל היותר היה משלים את ההופעה במכנסי טרנינג ובנעלי בית משובצות של "המגפר", אלה שהריצ'רץ' שלהן מתקלקל אחרי כמה שבועות.

הכלבה מסתערת בשמחה על קולגה בפרווה בהירה, והוא מחייך אל גברתו ואחר כך נעצב. בפעם האחרונה שבה נפגשו עוד הוליכה ההיא את הכלב במכנסיים קצרים ובגופייה, מדי קיץ מחמיאים במיוחד ששמורים רק להנאתם של באי גינת הכלבים הסמוכה.

באופן מתמיה העוררות הזאת ממלאת אותו צער, כאילו המעבר ללבוש מהוגן יותר מצדה לא היה בגלל הבקרים המתקררים, אלא משהו אישי כנגדו. אולי בשל כך הוא כמעט זועף כשההיא נפרדת ממנו לשלום בחיוך שנראה מלא כוונה טובה ועוד מוסיפה: "ביי, יום נעים".

"בואי הולכים", הוא מושך קלות ברצועה ואף שהוא מקפיד להנהן בנימוס, איזה זעם עולה בו: כלום היא לא רואה שהוא עדיין צעיר מדי למבצע "הסבר פניך לשכן הקשיש"?

והוא מתקדם במעלה הרחוב, במעלה החיים, מזמזם לו את השיר היחיד שהוא מכיר של ג'טרו טאל: "זקן מדי לרוקנ'רול וצעיר מכדי למות", וחושב שלא כך דמיין את החיים בגילו. האמת היא שלא ברור לו בדיוק איך דמיין אותם, אם בכלל, אבל ברור לו שלא כך.

הכושר שלו בסדר, אפילו בדיקות הדם שערך בלחץ הרופא יצאו כולן בתוך הסוגריים ההם (כאילו משאת הנפש של כל אדם באמצע חייו היא להיות בתוך סוגריים), אבל מיחושים שונים כבר הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו: לפעמים זה הגב התחתון, בעיקר בשעות הראשונות של הבוקר, ולעתים איזו דקירה בכתף או סתם אי נוחות בבטן אחרי שהגזים באכילה של מיני מזונות, שפעם היה בולע בלי לדפוק חשבון.

עוד לא "בגידת הגוף"





זו עוד לא "בגידת הגוף" המוכרת לו מהתלונות של מי שיש להם חוצפה למחות על כך שלא מתו בדמי ימיהם, זה רק שכמעט בלי משים הפך הגוף ממובן מאליו למעין אורח טרדן שנוהג להזכיר את קיומו בכל רגע נתון.

בראשו מתנגנת איזו שורה של חיים חפר: "כי אפשר לרמות רק בני אדם אך לא את בני המעיים". וכשהוא מנסה להיזכר בשורה שקדמה לה, פולטת הכלבה לפתע נביחות רמות: היא לא תוקפנית, אבל ילדים על סקייטבורד מעצבנים אותה. גם אותו, ואפילו בלי סיבה טובה. אולי למעט העובדה שאם כבר רעש של גלגלים קטנים על מדרכה, הוא מעדיף את אלה של ה"טרולי" בדרך למונית שתיקח אותו אל שדה התעופה, היעד לא חשוב.

ופתאום הוא חושב על כסף, על עבודה, על זה ש"אחרי החגים" כבר כאן, מה שאומר ששוב נגמרו התירוצים לפני החשבונות. כבר עייף מלשלם כל הזמן מס שפתיים או מס אמת, שניהם מעוררים את חמדנות הדורש: השמאל, הימין, המזרחיים, הדתיים, הטבעונים. הנשים, הן יתבעו תמיד עוד עלבון, אמיתי או מדומיין, ואילו לכנופיית הכלומניקים שהשתלטה על המדינה תמיד יהיו פריימריז שצריך לממן, איזה תקציב "קשר עם הבוחר" שצריך להתפיח.

איך זה שאתה מגלה את האמת על המדינה רק בגיל שכבר לא נשאר מה לקחת ממך? הוא מתעצבן וחושב על בתו הסטודנטית שתחל בעוד כמה ימים את השנה הראשונה ללימודים, וגם על אחיה שיתגייס בקרוב לצבא. בידיים שלו היה קורע עכשיו כמעט כל חבר כנסת, ג'ובניק, קבלן קולות מימין ומשמאל, את כל חבורת הזבל כולה.

אלא שאז עוצרת לידו אמא אחת עם ילד כבן שלוש בעגלה, שואלת: "אפשר ללטף את הכלב?" ולפני שהוא מספיק לענות, "זאת כלבה", כבר שולח הפעוט את ידו לעברה וצוחק צחוק מתגלגל כשהכלבה מלקקת לו בעדינות את פניו. "אמא, הכלב נתן לי נשיקה", הוא קורא בקול רם, ובעיניו של האיש הכבר לא צעיר, אבל גם העוד לא זקן, נקווית דמעה. אם גם בבוקר כזה של "חזרה לשגרה" - ה"מאני–טיים" המאוס של שנה חדשה, הבוקר שלאחריו יתקצרו הימים ויתארכו הלילות, הבוקר שאחריו יבוא חורף קצת קריר מדי ובסופו קיץ זוועות - יכול לגלות רגע אחד של חסד בצחוקו המתגלגל של פעוט, סימן שאולי עוד לא הכל אבוד.