חדוות המחנאות יצרה נורמה קצת הזויה: כל אמירה שחורגת מקו המקהלה המדוקלם באופן צפוי, מתויגת כזגזוג. כך, למשל, זכה אבי גבאי להגדרה ״שבירה ימינה״, כשאמר שלא ירצה לראות יישובים מפונים. כשהוא הסביר למה זה לא סותר את הפתרון של שתי מדינות, הוא הואשם בזגזוג. אולי הגיע הזמן שנפסיק עם ההגדרות השטחיות האלה? האמירות של גבאי לא היו זגזוג, אלא שפיות. היתרון של מפלגת מרכז היא היכולת לחרוג מסיסמאות השמאל־ימין הבאושות ולהפעיל מחשבה, וזה בדיוק המקום שבו מפלגת העבודה צריכה להיות. 
 

הזגזוג הוא מה שקיים עכשיו. כל חבר במחנה הציוני הוא בעל "אג׳נדה" אישית נחושה, שחשובה עבורו יותר מכל קו מפלגה. אם גבאי לא יביא את המחנה הציוני למדיניות מפלגתית סדורה, הוא סתם יברבר את עצמו לדעת. אולי הוא יקבל פרגון מהמדיה, אבל ייכשל בקלפי כי מפלגת העבודה תיוותר מותג מטושטש, שישאיר את פלח המרכז ליאיר לפיד.
 

מצחיק שבמקביל לתיוגי הזגזוג המזויפים, לזגזוג אמיתי יש כאלה שנוטים לקרוא נחישות. למשל, האמירות המיליטנטיות ה"נחושות" שחברי הממשלה כל כך אוהבים לשחרר. כך קרה עם האיום של אביגדור ליברמן, שכשיהיה שר ביטחון הוא יציב לאיסמעיל הנייה אולטימטום, שיחזיר את גופות החיילים תוך 48 שעות או שימות. כך קרה גם עם האמירות על הוצאת ״שוברים שתיקה״ מחוץ לחוק, ועם עוד ססמאות שטותיות. 

ראש הממשלה בנימין נתניהו במעלה אדומים . צילום: הדס פרוש, פלאש 90ראש הממשלה בנימין נתניהו במעלה אדומים . צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

בסופו של דבר, ההצהרות בסגנון הבריון השכונתי לא באמת מתממשות, אלא טופחות על פני המצהירים ורק מחלישות את ישראל. הן גורמות לה להצטייר כמיליטנטית בקרב שוחרי השלום, ובקרב הנצים ככזו שלא יכולה לגבות את אמירותיה במעשים. זה מה שקורה בהיעדר מדיניות, וזה הזגזוג האמיתי.

כך קרה גם עם הצהרת הקבינט שישראל לא תנהל משא ומתן עם ממשלת הפיוס הפלסטינית. בשביל מה זה היה דרוש?

אם ברור שהסכם הפיוס בין פתח לחמאס הוא פסאדה שאין לה סיכוי גדול להאריך ימים, מדוע הקבינט צריך להידחף עם הצהרות שגורמות לנו להיראות כמו סרבני שלום סדרתיים? מי שמתבכיין על כך שפניה האמיתיות של ההנהגה הפלסטינית שאינה רוצה שלום לא נחשפות, ואז לא מאפשר להן להיחשף כי הוא ממהר לסרב ראשון למשא ומתן על שלום שעדיין לא הוצע, הוא זגזגן.
 

 מי שדוחה את אבו מאזן כי הוא לא פרטנר, ואז נעמד על הרגליים האחוריות כשאבו מאזן עושה הסכם פיוס עם חמאס, הוא זגזגן. כך גם מי שבא בטענות שאין עם מי לדבר בהנהגה הפלסטינית, ואז רץ לספר לחבר׳ה שלא נסכים למשא ומתן, לפני שההצעה אפילו עלתה על השולחן.
 

אפשר להעביר את אותו המסר, רק בלי המיליטנטיות ובחוכמה: ישראל תברך על הפיוס ברגע שיוכח שחמאס הפסיק לעסוק בטרור, התאים את עצמו לתנאי הקוורטט והחזיר את גופות החללים. 
 

אם משהו הוא זגזוג, זה מדיניות לא ברורה. מצהירים שבונים אבל מקפיאים. מצהירים שלא ינהלו משא ומתן, אבל אם יהיה צורך הרי ישלבו ידיים עם דונלד טראמפ ועם מצרים. נפתלי בנט משחק אותה מבין גדול בתדמית בינלאומית, אבל האמירות שלו לא מועילות, וחבל שבנימין נתניהו נגרר אחריהן שוב ושוב, רק כדי שחלילה אף אחד לא יחשוב שבנט יותר ימני.