1. המלכוד של גרינבלט: הקבינט אמור היה לסגור את עניין הפיוס הפלסטיני בישיבה אחת. זה לא אמור היה להימשך יומיים, בראשון ושני, שלוש וחצי שעות רצופות כל פעם. בין שתי הישיבות, כשנתניהו הבין שהבנטים לא יאפשרו לו לצאת מהסיפור הזה בזול, הוא הרים טלפון לשגריר האמריקאי דיוויד פרידמן. הוא לא רצה להפתיע את האמריקאים, אף על פי שהם מפתיעים אותו על בסיס יומי.

בפתיחת הישיבה השנייה בישר ראש הממשלה נתניהו לשרים כי התקשר לשגריר האמריקאי דיוויד פרידמן ובישר לו על ההחלטה הצפויה של הממשלה לא לקיים מו"מ עם ממשלה פלסטינית "הנשענת על חמאס". מה פרידמן אמר, שאלו השרים. הוא לא אמר, השיב נתניהו. הוא שמע ולא הגיב. מבחינת הקבינט, זו הייתה הסכמה בשתיקה. כשהאמריקאים יגלו שהחלטת הקבינט הישראלי בעצם סותמת את הגולל על יוזמת השלום של טראמפ, עוד בטרם נולדה, זה יהיה מאוחר מדי. לממשל טראמפ יהיה קשה מאוד לקרוא את ישראל לסדר, כשממול ניצב חמאס, ארגון שארה"ב רואה בו גוף טרור לכל דבר.

ביום חמישי בבוקר פרידמן אמר ש"כל ממשלה פלסטינית חייבת להתחייב באופן חד־משמעי לאי־אלימות, להכיר במדינת ישראל, לקבל הסכמים ומחויבויות קודמות בין הצדדים, כולל פירוק טרוריסטים מנשקם, ולהתחייב למו"מ לשלום. אם חמאס ימלא תפקיד כלשהו בממשלה הפלסטינית, עליו לקבל את הדרישות הבסיסיות הללו". לכאורה, דבריו אלה של פרידמן מיושרים לגמרי עם העמדה הישראלית. אז זהו, שלא. בפעם הקודמת שהיה "פיוס" בין חמאס לפת"ח, ב־2014, עקף אבו מאזן את המהמורה הזו בקלות. הוחלט להקים "ממשלת מומחים טכנוקרטית", שבה לא כיהנו אנשי חמאס (אך חמאס אישר את המינויים). הממשלה הזו אכן הצהירה כל מה שהייתה צריכה להצהיר ובכך זכתה בלגיטימציה בינלאומית.

אם התרגיל הזה יבוצע גם עכשיו, האמריקאים ייאלצו לסתום את האף ולהמשיך הלאה. אבל אז הם יגלו שבהחלטת הקבינט הישראלי נאמר כי "כל ממשלה שנשענת על חמאס", להבדיל מ"כל ממשלה שבה משתתף חמאס". זוהי פצצת הזמן שמתקתקת עכשיו על השולחן הווירטואלי של ג'ייסון גרינבלט. הטמינו אותה נפתלי בנט, איילת שקד וזאב אלקין, במלאכת מחשבת ערמומית למדי. ישראל כץ עזר בניסוחים. נתניהו התיישר. מבחינת החבורה הזו, גרינבלט יכול להתחיל לארוז מעכשיו. תודה ושלום.

ההחלטה עברה בקבינט פה אחד, אבל לא לפני שצלחה לא מעט מהמורות. ליואב גלנט, אריה דרעי ויובל שטייניץ היו רעיונות אחרים. לא כולם התלהבו מהאופציה שתגנוז, פומבית, כל אפשרות לחידוש המו"מ המדיני. אופציה אחת הייתה לא להודיע כלום. לתת לאירוע להתקדם ולזרום איתו. אופציה נוספת הייתה להסתפק באמירה המעורפלת של ראש הממשלה מסוף השבוע האחרון. אבל אז באו שקד ואלקין והראו לקבינט את ההחלטה שקיבלה ממשלת נתניהו ב־2014, מול פיוס פלסטיני דומה. אותה החלטה בדיוק. ואז, ישבו בממשלה פיסניקים בוגדניים כמו ציפי לבני ויאיר לפיד. שקד הגדילה לעשות והביאה אפילו סטנוגרמות ופרוטוקולים מאותם דיונים. לא יעלה על הדעת, אמרו שקד, בנט ואלקין, שהממשלה היום תהיה פחות חדה ומדויקת מהממשלה הקודמת. אז לנתניהו לא הייתה ברירה והוא קיבל את ההחלטה.

עכשיו, כאמור, האמריקאים תקועים במצב מאתגר. החוק האמריקאי לא מאפשר להמשיך לסייע או לממן או להיות בקשר עם ממשלות שבהן משתתפים ארגוני טרור. המעקף הקבוע שלפיו חמאס לא ישתתף פיזית בממשלה, לא ישחרר את הפקק שתקע הקבינט. מה עושים עכשיו? בסביבתם של האלקינים והבנטים משוכנעים שגרינבלט אכן התכוון להביא מתישהו מסמך אמריקאי ולהתניע את המו"מ, כששני הצדדים נדחפים לתוך החדר נגד רצונם. ובכן, נכון לעכשיו, העניין הזה סוכל. כך לפחות הם מקווים. ונתניהו? הוא, יש לו צרות דחופות יותר.


2. הקוזאק נגזל

ישיבת ראשי המפלגות השבוע הוגדרה כאחת ההזויות אי־פעם, ואנחנו נמצאים בתקופה שבה ההזיה הפכה חלק מהמציאות. ערב רב של חוקים דרקוניים עלו שם, כולל ועדת החקירה הפרלמנטרית נגד עמותות השמאל, החוק הצרפתי נגד חקירות נתניהו, ומה לא. אבל את פרס ההזיה הבינלאומי קטף לא אחר מאשר משה גפני. כן, גפני שלנו, ההוא מדגל התורה. כשהגיע תורו לדבר, הוא כחכח בגרונו ופצח בנאום חוצב להבות. לא על גיוס החרדים, או מימון הישיבות, או הכדורגל בשבת. גפני דיבר על תקציבה של משטרת ישראל. לא יעלה על הדעת, אמר, שתקציב המשטרה ינוהל בידי המשטרה. צריך להוציא את התקציב ולהעבירו למשרד לביטחון הפנים, כנהוג בכל משרדי הממשלה. למה שר הבריאות אחראי על תקציב הבריאות והשר לביטחון הפנים לא אחראי על תקציב המשטרה?

הנאום נמשך ונמשך. ראש הממשלה האזין בקשב רב, כשהוא מהנהן בריקלינית. כן, מלמל נתניהו, צריך לקדם את זה. לנוכחים בחדר היה ברור שמדובר במבצע משולב. גפני גויס על ידי נתניהו וסיפק את הסחורה. היו כאלה שנזכרו בנמר השחור שעבר לא מזמן בין גפני למפכ"ל רנ"צ רוני אלשיך, כשזה דחה את מומלצו של גפני לתפקיד הרב הראשי של המשטרה, ומינה מישהו אחר, מטעמו. אז הנה, הוא חטף בחזרה. אין זה פלא שבימי המצוקה הנוכחיים שם נתניהו את מבטחו בעיקר בחרדים. הוא קשר את גורלו בגורלם, ולהפך. לא במקרה היה זה אריה דרעי ששלף בתחילת השבוע מהנפטלין את רעיון העוועים לסגור (שוב) את התאגיד. גם אצל דרעי יש כאן חשבון אישי קטן (מוטי גילת), שמתחבר לחשבונות גדולים.

נתניהו. צילום: רויטרס

הגרזן הזה, של הוצאת תקציב המשטרה מידיה, לטובת פקידי המשרד לביטחון הפנים, נשלף מהארסנל לפני שבועות ארוכים. עכשיו נתניהו מנופף בו שוב, בסיומו של שבוע שהתחיל בהתקפה על המפכ"ל עצמו. נדמה לי שנתניהו הבין מתישהו שההתקפה הזו הייתה טעות גסה. מצד שני, במקום להתקפל הוא מסלים את המאבק. זה לא שיש לו ברירה. תכף תתחיל סדרה נוספת של חקירות באזהרה, וביבי, כמו ביבי, נלחם בכל הכלים ובכל האמצעים עד הרגע האחרון. כפי שכבר נכתב כאן, ובמקומות אחרים, הוא ישרוף את המועדון על יושביו, אם הילידים לא יבינו שמדובר במועדון חברים פרטי, בבעלותו. התקפה על המשטרה והמפכ"ל כבר יש, על התקשורת מזמן, בקרוב יגיע תורו של היועץ המשפטי לממשלה ואחריו, מערכת המשפט. התהליך הזה כבר בעיצומו.

בעוד שליחיו של נתניהו מנסים לקשור את ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה לכל מיני עמותות שמאל וארגוני "קרן חדשה" למיניהם (אין לכך ביסוס במציאות), מתברר שבשטח מי שפעילים הם דווקא ארגוני הימין. "החזית להגנת הדמוקרטיה" היא התארגנות שמאל חדשה שמנסה להרים מסך מעל תרומות חסויות של עמותות פוליטיות. בתחקיר שערכה החזית לאחרונה התברר כי מי שתורמים עשרות אלפי דולרים לארגון "העיר העברית", שמארגן את ההפגנות מול ביתה של נשיאת העליון מרים נאור, הם מקורבי נתניהו. ליתר דיוק נדבן יהודי אמריקאי ימני בשם קן אברמוביץ, שבין שאר עיסוקיו הוא גם יו"ר "ידידי הליכוד בארה"ב". השם הזה מצלצל מוכר, כי פעם עמד בראש הארגון הזה ארי הרו, היום עד מדינה, וסייע לנתניהו לממן בכספיו פעילות פוליטית. אברמוביץ הוא גם יו"ר "הקרן לעצמאות", שתרמה ל"העיר העברית" כ־65 אלף דולר. אברמוביץ תורם גם לפריימריז של נתניהו ובכירי ליכוד אחרים. כלומר, יש כאן יד מכוונת, לכאורה.

חוקית, אין כאן כל בעיה. הכל בסדר. מותר לתרום לעמותות ומותר להפגין. מצד שני, חשוב להכיר את העובדות. נתניהו, שטוען שכל מיני עמותות שמאל מסתוריות מממנות את ההפגנות והחקירות נגדו, הוא אבי הז'אנר וממציא השיטה. זה מה שעשה עם מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובחקירות אולמרט. עכשיו, הקוזאק נגזל.

# # #

ובעניין אחר: ביום 22 בינואר 2010 פרסמתי טור ובו כתבתי, בין היתר, כי החצרן העובד במעון ראש הממשלה הודח מתפקידו בהתאם להוראה של הגב' נתניהו. בדיעבד התברר כי גב' נתניהו לא נתנה כל הוראה בעניין החצרן. אני מצר על עוגמת הנפש שנגרמה לה.


3. מנהל עבודה

לאבי גבאי הולך קלף משוגע. לא ברור אם יש כאן יותר מזל משכל, או שילוב בין השניים, עם קורטוב של ערמומיות ואיכויות ניהול. מה שבטוח זה, שלגבאי היה שבוע לא רע בכלל. זה נראה כמו קמפיין מתוכנן בקפידה, ויכול להיות שזה אכן המצב, אבל השתלשלות המקרים והעיתוי שלהם היו השבוע בעיקר פירות של המקריות העיוורת.

זה כל כך הצליח, עד כי גבאי החריב, בלי כוונה, את הערב הכי חשוב של יאיר לפיד השנה: האסיפה השנתית של יש עתיד, אירוע מתוקתק, מרשים ומדוגם שנערך בתל אביב, ולפיד נשא בו את אחד מנאומיו החדים ביותר, בהם הלך לביבי בין העיניים בכל הכוח. הבעיה היחידה היא שחוץ מפעילי יש עתיד (והיו שם קרוב לאלפיים כאלה), אף אחד לא יודע שזה קרה, כי באותו ערב החליטו החברים בערוץ 2 לתת פרומו קצר מכתבה של ציון נאנוס על גבאי שיועדה לשידור למוחרת. הפרומו הכיל את המשפט הנפיץ ההוא של גבאי, ששלל פינוי יהודים מבתיהם גם במקרה של שלום. כל השאר, היסטוריה.

אז מה היה לנו כאן? אחרי שנבחר, ניגש גבאי לעבודה. לא כמו פוליטיקאי אלא כמו מנהל. פחות מעניין אותו "להקים מחנה" או "לשבת עם החביירים". הוא קרא לשמעון בטאט, שהיה אחד ממנהלי הקמפיין של הרצוג בבחירות האחרונות, שהניב 24 מנדטים. הוא ביקש את החומר והחל ללמוד אותו. המחנה הציוני הפעילה בקמפיין הזה מערכת שנקראה "השעונים". מדובר בעצם במדד מתוחכם של שמאל־ימין, שבו אפשר להעריך במידה רבה של דיוק עמדות פוליטיות ומידת תמיכה ציבורית בהן. השעונים מודדים בעצם את הנטייה הפוליטית ומתרגמים אותה למנדטים, בעיקרון של "חם" נגד "קר", כשככל שאתה יותר חם, אתה בעצם יותר בימין, וככל שאתה מתקרר, אתה בשמאל. בסוף, מיקומך על המדד הזה, שצורתו כשעון, קובע את מספר המנדטים שתקבל בסופו של דבר בקלפי.

לגבאי היה ברור ש־800 אלף הקולות שהביאו הרצוג ולבני בבחירות האחרונות הם מספר גדול. הבדיקה המקצועית העלתה גם את המסקנה שמדובר במיצוי מקסימלי של הפוטנציאל האלקטורלי, בהתאמה לעמדות המדיניות. כלומר, אם העבודה רוצה להגדיל את המנדטים, היא צריכה "להתחמם". כלומר ללכת ימינה. בהנחה שלגזול עוד כמה מנדטים מיאיר לפיד לא ישנה את יחסי הכוחות הבין־גושיים. מה גם, שבינתיים לפיד הוא זה שגוזל את המנדטים של העבודה, ולא להפך.

גבאי, לבני והרצוג. השתלט על סדר היום התקשורתי לשלושה ימים, נצח במושגי אופוזיציה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אז גבאי מתיישר לאט־לאט ימינה. הוא עושה את זה בחוכמה, ברגישות, והכי חשוב, הוא כמעט לא משלם על זה מחיר. בכיר במחנה הציוני אמר לי השבוע שאם בוז'י הרצוג היה אומר מה שגבאי אמר השבוע, היו עושים ממנו קציץ בשר. גבאי אמר, וכמעט כולם גיבו אותו. עמיר פרץ שותק עד רגע זה, מיקי רוזנטל מיהר לפרסם הודעת גיבוי, שלי יחימוביץ' סיפקה מטרייה אווירית. לציפי לבני היו כמה השגות, מוצדקות מבחינתה. היא התקשרה לגבאי ושלשום הם גם נפגשו. אין עימות, אין סכינים, אין לינץ' לאור היום. יש גבאי, שזה משהו אחר לגמרי ממה שהעבודה הכירה עד היום.

אפילו הסיפור עם האנגלית של גבאי יצא לו מצוין. זה התחיל עם פוסט מחליא שפרסם אחד מאוהדיה של משפחת נתניהו, בסגנון "כשביבי קורא בתנ"ך בשבתות, גבאי מנסה לשפץ את האנגלית שלו". בעקבות זה, הפתיע את גבאי המראיין רועי כץ בשבתרבות ושאל אותו שאלה באנגלית. גבאי הגיב בחיוך וענה. באנגלית. מעניין איך סיפור האנגלית חוזר על עצמו תמיד כשמדובר בבני עדות המזרח. ואיך זה תמיד מגיע, איכשהו, מכיוונם של האשכנזים השבעים מרחביה, שמייצגים, לכאורה, את בני עדות המזרח. כך או אחרת, גבאי פצח השבוע בקמפיין מחושב, אבל לא לגמרי מתוכנן. התגובות היו סוערות והמהומה רבה, אבל הוא לא נבהל ולא מצמץ. בסופו של השבוע הזה התברר שהוא נשאר בחיים.

האפקט הצטבר. גבאי השתלט על סדר היום התקשורתי לשלושה ימים, שזה נצח במושגי אופוזיציה. ההתקפות שחטף משמאל חיממו את לבו. אם יש משהו שמפחיד את גבאי מרגע שניצח בעבודה, זה העובדה שמצביעי מרצ הגיבו בהתלהבות כלפיו. הדבר האחרון שהוא רצה זה להקטין את מרצ. האסטרטגיה של גבאי הפוכה: צריך להגדיל את מרצ. צריך לתת לה מרחב ולהתפלל שתחצה את סף ה־5 מנדטים, אם אפשר לכיוון של 7־8. היום יש לגבאי וללפיד ביחד 35 מנדטים בכנסת. מאז שנבחר, בכל הסקרים הוא ולפיד ביחד מביאים 40 עד 41 מנדטים. כלומר הבנק המשותף של המחנ"צ ויש עתיד גדל בכ־5 מנדטים. על פי החישובים של גבאי, הם צריכים להביא עוד 3־4 מנדטים, ויש גוש חוסם. עם מרצ משודרגת ורשימה מאוחדת שבחיים לא תלך עם הימין, זה גוש חוסם וממשלת שמאל. נשאר רק לבדוק מי יביא את ה־30 ומי את ה־15. כרגע, לפיד קרוב יותר ל־30 מגבאי. הדוב עוד לא ניצוד, אבל הפרווה מבריקה.

מה שגבאי עושה בינתיים, זה מפרק התנגדויות ומעקר שנאות. הוא מקרב את מפלגת העבודה ליהדות ועושה את זה בלי להתבייש. בוועידה האחרונה הוא הזמין רב לשאת ברכה לקראת ראש השנה. היו במפלגה כאלה שהציעו להביא רב רפורמי, אבל גבאי הבין שזה נפיץ. הוא מעדיף להיות חכם מצודק. כדי להגיע לגוש חוסם הוא צריך להביא כמה מנדטים מהימין (ליכוד או כחלון), לקוות שגם לפיד יביא משהו, להתפלל לשלומה ולחוסנה של מרצ וליום טוב של הרשימה המשותפת. המשימה הזו אינה בלתי אפשרית.

"מה קרה", הוא שאל אותי השבוע, "הרי מפלגת העבודה לא באמת רחוקה מהיהדות, ואין לאף אחד כאן יצר מיוחד לראות איך מגרשים מתנחלים מבתיהם. הרעיון הזה של השארת יישובים גם בהסכם שלום עלה כבר פעמים רבות. אני חושב שעדיף שלא ישנאו אותנו ולא יתאבדו עלינו ולא יעשו עלינו ג'יהאד. זה השינוי שאני מנסה לעשות ונדמה לי שזה מצליח".

גבאי צודק. במציאות, לא רק שהעבודה לא רחוקה מהיהדות, ראשיה קרובים יותר ליהדות מנתניהו, למשל. ציפי לבני שומרת מסורת ובעלת תודעה יהודית עמוקה ואותנטית. יצחק הרצוג הוא נכדו של רב ראשי ובעל השכלה יהודית מפותחת ועמוקה. נתניהו זולל שרצים, בנו של אתיאיסט אבל יושב בראש חוג לתנ"ך ומפזר "בעזרת השם" בתחילתו או בסופו של כל משפט. אז עכשיו גבאי מנסה להשוות תנאים ולאתחל את המערכת.


4. תוכנית חילוץ

התגובה של חלקים בשמאל למהלכיו של גבאי מסבירה שוב, בפעם המי־יודע־כמה, איך איבד השמאל את עולמו ובאותה הזדמנות גם את הציבור, העם והמנדטים. גבאי כופר בקודקס השמאלני הקיצוני שלפיו צריך למלמל כל מיני מנטרות שנוסחו לפני עידנים כי אחרת ב"הארץ" יכתבו עליך שאתה בוגד. הוא איש עסקים והוא רוצה לייצר תשואה, כלומר תמיכה ציבורית. רוב הח"כים והמנהיגים של המחנה הציוני היום הם בעלי תודעה ציונית עמוקה ופטריוטים ישראלים. חלקם הגדול מוגדרים גם כביטחוניסטים. השאיפה של העבודה לשלום לא נובעת מאהבה נכזבת יוקדת לעם הפלסטיני הכבוש והמדוכא, אלא מתוך הכרה בחשיבותו של השלום לעם ישראל.

גדעון לוי כתב ביום חמישי ב"הארץ" "אני טהרן שמאל שחושב שצריך לחזור ולהזכיר, שוב ושוב, עד קץ כל הימים, את הפיל שנמצא בחדר". כלומר, הפלסטינים. בדבר אחד לוי צודק: אכן, יש פיל בחדר. הבעיה היא שלפיל הזה יש שיניים חדות וחלק מהזמן הוא רצחני. בשיטת לוי, השמאל יחזור לשלטון אחרי חורבן הבית השלישי, וגם זה לא בטוח. בדעותיו של לוי תומכת משפחתו המצומצמת, וגם זה לא בטוח. הישראלים רוצים שלום, אבל לא מאמינים לפלסטינים, והפלסטינים הרוויחו את זה ביושר. הם סרבני שלום, הם ענו בטרור על כל הצעת שלום, חלק ניכר מהם לא מכירים בזכותנו להתקיים כאן, והם אכן לא החמיצו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

השמאל הקלאסי היה תמיד ציוני, פטריוטי (זו אינה מילה גסה), ביטחוניסטי ומפוכח. המחוזות ההזויים שאליהם שייטו כמה מחלקיו בשנים האחרונות הביאו אותו למקום שאליו הגיע. גבאי מנסה לחלץ אותו מהמקום הזה. אגב, הוא עושה בדיוק מה שעשה יאיר לפיד כשהגיע לפוליטיקה. כן, יש מרכז בישראל, וממוקמים בו רוב הישראלים. הם יוותרו על הרבה, אם יוכיחו להם שזה כדאי. הם לא ילכו להתנתקות שנייה, אחרי שהתברר שהראשונה הפכה את עזה לקן טרור רצחני. הם חושבים על הפיל שבחדר, אבל אוהבים את הילדים שלהם יותר.

אז ב"הארץ" החברים כותבים יפה ומשוכנעים בצדקת הדרך. ועל הדרך, הם מטגנים את הכבד של כל מי שמעז לקרוא תיגר על הקונספציה המרקיבה שהבריחה את הציבור מעניין השלום. כך נשחטה בזמנו שלי יחימוביץ' בבחירות, אחרי שהעזה לא להעמיד את תהליך השלום במרכז הקמפיין שלה. כך נשחט לפיד מהרגע שבו הגיח בעולם הפוליטי. כך חטף השבוע אבי גבאי שני מאמרי מערכת. אפילו זהבה גלאון נסרקה במסרקות של חמיצות כשהתפטרה מהכנסת השבוע. כך נראה שמאל אובדני, שעסוק כמו לווייתן מתאבד בחתירה בלתי נלאית ומתמדת אל החוף. אחר כך, כשהגופה תרקיב, נבוא בטענות אל העם.

היחס לפלסטינים כאל קדושים מעונים שבסך הכל רוצים שלום, חירות ואחווה, העדפת מסתנני העבודה האפריקאים על תושבי דרום תל אביב, ההיטפלות האינסופית לצה"ל ולכוחות הביטחון והעמדת האינטרס של הצד השני, כל צד שני, לפני האינטרס של העם היושב בציון. נכון, יש "כיבוש", אבל בשלב הזה אין ברירה. הנכבשים לא באמת רוצים מדינה, חלק מהם רוצים לראות אותנו נשחטים, הם דחו את כל הצעות השלום וענו בטרור על כל מחווה. אלה עובדות. ולכן, הרפלקס הפבלובי שאליו הרגילו תועמלני השמאל הקיצוני את ראשי המחנה הפך למחלה אוטו־אימונית שהורגת את הגוף של עצמה. העסק הזה לא עבד, לא עובד ולא יעבוד. בטח לא כשמסביב המזרח התיכון בוער והערבים שוחטים זה את זה ביעילות וביסודיות מעוררות התפעלות. יש דרך אחרת, הגיונית ושפויה יותר, ובדרך הזו הולכים כרגע כל חפצי החיים. כלומר יאיר לפיד ואבי גבאי.

אחרי כל המחמאות שקצר כאן, דרכו של גבאי לצמרת עדיין ארוכה ומלאת מהמורות. אם גם עכשיו, אחרי כל ההצלחות והמומנטום, לפיד עדיין מוביל עליו, זה סימן לא מעודד. לגבאי אין את הכריזמה הלוהטת של לפיד, הוא לא יודע לחשמל קהל כמו לפיד, והמפלגה שלו ממושמעת ומתוקתקת הרבה פחות מהמפלגה של לפיד. בסקר של "פאנלס פוליטיקס" שפורסם ב"וואלה" אתמול מקבלת יש עתיד 22 מנדטים והמחנה הציוני 20. ביחד, 42 מנדטים, שהם 7 יותר מאשר בבחירות הקודמות. זו הדרך הנכונה, אבל היא עדיין ארוכה ולפיד עדיין מוביל.


5. דרכה של זהבה

אילו הייתי חבר מרצ, אין לי מושג במי הייתי בוחר, זהבה גלאון או אילן גילאון. שני פרלמנטרים חרוצים ויעילים, פוליטיקאים איכותיים מפס הייצור המפורסם של מרצ, שהצטיינה תמיד באיכות הסגולית של נבחריה, אם כי הם הולכים ומתמעטים עם השנים. בוויכוח השני ביניהם, על הפריימריז הפתוחים שמנסה גלאון להביא למפלגה, אני בצד שלה. גלאון התפטרה השבוע מהכנסת כדי להקדיש את זמנה והאנרגיה שלה לעבור אחד־אחד בין חברי מועצת מרצ ולשכנע אותם ללכת על פריימריז פתוחים ולהביא תקווה למפלגה הגוועת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"החלטתי להתאבד על זה", אומר גלאון, "חוץ מחברי המחנה של גילאון אני מתכוונת לדבר עם כולם". לדבריה, פריימריז פתוחים הם זריקת האדרנלין שיכולה להזניק את מרצ קדימה, בעיקר כשגבאי שובר ימינה והמרחב בשמאל מתרחב קצת. פריימריז פתוחים, אומרת גלאון, מייצרים מחויבות, פותחים שורות, מעוררים באזז, מכניסים מרץ וחיים. "לפני חודש היה כאן פאפאנדריאו, לשעבר ראש ממשלת יוון, פגשתי אותו אחרי שנפגש עם נתניהו", היא מספרת, "להפתעתי, מה שהוא שאל אותי זה על הפריימריז הפתוחים. הוא הביא פריימריז פתוחים למפלגה שלו, וזה מה שהפך אותה למפלגת שלטון. הוא הבטיח לי שהוא מוכן לבוא אישית לנאום בפני מועצת מרצ בעד הרעיון הזה. זה מייצר מחויבות ומכניס רוח חדשה למערכת. זה שינוי עוצמתי. ואני אומרת לך", אמרה לי גלאון, "זה רגע מכונן. צריך להחליט. אני לא רוצה להיות זו שקברה את מרצ. אני חושבת שיש כאן הזדמנות בלתי חוזרת לעשות שינוי היסטורי, דרמטי, ולהציל את המפלגה. הגיע הזמן שנפסיק להיות מועדון חברים סגור, עם שמור לי ואשמור לך, וג'ובים וכל החבר'ה מאותו הכפר.

יש פוטנציאל למשהו אחר. קמפיין ציבורי, פתיחת שורות, כל מי שתומך בדעות שלנו יכול לבוא להשתתף בפריימריז, למה שלא נעשה את זה? הרי תמיד היינו ראשונים, אוונגרד, מעיזים וקופצים קדימה, ראשונים שמדברים על מדינה פלסטינית, אז בואו נהיה ראשונים שמחברים את המפלגה לציבור הרחב. כן, אני יכולה להפסיד את זה, אבל אין ברירה. אני הולכת עד הסוף".

לו אני חבר מרצ, הייתי הולך על זה בכל הכוח.

bencaspit5@gmail.com