אל תעשו ילדים. אל תעשו ילדים, אם עוד לא הגשמתם את החלומות שלכם או לפחות התחלתם להגשים אותם (במקרה שמדובר בחלום ארוך טווח). אל תעשו ילדים, אם אתם עומדים בפני פרויקט גדול בעבודה, אם אתם לקראת סיום תואר, אם הכיסא שלכם בעבודה קצת מתנדנד ועתידכם שם לא ברור. אל תעשו ילדים אם אתם עדיין לא עובדים בעבודה שאתם רוצים לעבוד בה באמת.

אל תעשו ילדים, אם אתם מרגישים שעוד לא מיציתם את חיי הלילה. אל תעשו ילדים, אם אין לכם בצד אקסטרה של 20 אלף שקל לקניית ריהוט ומוצרים לתינוק. אל תעשו ילדים, אם אין לכם בצד 3,000 שקל להוציא כל חודש על הילד. אל תעשו ילדים בגלל לחץ של ההורים. אל תעשו ילדים, אם אתם בקטע של צפיות בינג' זוגיות בסדרות. אל תעשו ילדים, אם אתם מרגישים שעוד לא ממש מצאתם את מקומכם בעולם. אל תעשו ילדים לפני גיל 30 לפחות. אל תעשו ילדים, אם אחד הסעיפים נכון לגביכם, ואל תאמינו לאלה שאומרים לכם שלגדל ילדים זה עניין קל.

אני יודע שבמדינת ישראל הילודה היא עניין קדוש, אבל האמת חייבת להיאמר: לגדל ילדים כאן במאה ה־21 זה לא דבר פשוט. זו משימה שדורשת ממך להתפנות לטובת המשימה.

אני גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, אז מאוד קשה לי לאמץ את התפיסה של ההורות החדשה: צריך לדבר עם הילד על כל דבר ולשחק איתו בכל צעצוע אפשרי ולהיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור למצבו הרגשי. במיוחד הדבר קשה כאשר הילד שלכם אנרגטי עד כדי כך שאתם חושבים עליו כפתרון אפשרי למשבר האנרגיה בעזה, כמו הילד שלי.

אבל זה בכלל לא מפתיע אותי שהילד יצא כזה, כי אני הייתי בדיוק אותו הדבר. נמרץ, לא ישן לעולם. בדיוק כמו ארד שלי. אמא שלי מספרת שלהרדים אותי היה משימה כל כך קשה שדרשה מקוריות. הייתי אחוז תזזית כל הזמן, ושום דבר לא הצליח להרגיע אותי פרט לים. אז כל לילה היא הייתה יוצאת איתי בשעות הקטנות אל החוף בעגלה, מורידה אותי על החול, מתיישבת לידי ומחכה שרחש הגלים והרוח יעשו מה ששום דבר אחר בעולמנו לא מצליח - להרגיע אותי. אמי מספרת שמכיוון שהיינו בים כל לילה בשעות הקטנות, החוף סיפק לי שלל התרחשויות שהיא מקווה שלא שחזרתי בחיי. לצערי, חלק מהן שוחזרו אחת לאחת.

האמת היא שהיום אני שונא את הים, אבל אז הייתי ילד של ים. ומרוב שהייתי כזה, אבא שלי כתב לי על זה שיר שהולך כך:

ליאור דיין הלך לים ולא מצא שם אף אחד

כי אף אחד לא ישב אצלו בין האוזניים

מריח את המלח שנודף מן הגלים

ואף אחד נשאר אצל אבא על הראש בין הפה לעיניים

וזה אף אחד ששונא ת'ים

ורק יודע לנחור בקולות איומים 

שלא נותנים לאף אחד לישון בצוהריים

אז ליאור חזר מן הים עם קצת קצף וצדפים

ושני כחולים, אחד של שמיים והשני של הים

את הקצף נתן לאבא מתנה, לגילוח, ואת הצדפים

לאמא בתור עגילים

ואת שני הכחולים השאיר מתנה לעצמו בעיניים 

ומאז ליאור רואה את הכל ים ושמיים

***

היום זה כמובן אחרת, ואתה כאבא לא יכול לפטור את עצמך באמצעות שיר. אתה יכול לכתוב שירים עד מחר, אבל זה לא פוטר אותך מלעמוד כל בוקר ליד הדלת ולמצוא סיבות מקוריות שבעזרתן תוכל לשכנע את הילד ללכת לגן.

בהתחלה זה פשוט: אתה יכול להבטיח לילד שיקבל שוקולד אם יסכים ללכת לגן, וזה מצליח. אבל ככל שהילד גדל הוא נהיה מתוחכם יותר ושוקולד הופך ללא רלוונטי. אתה צריך למצוא דברים חדשים. פעם אתה משכנע אותו שכדאי לו להיכנס לאוטו ולנסוע לגן כי יש מפלצות בדרך שצריך לירות בהן (ואתה גם לוקח את אקדח הצעצוע איתך כנשק נגד המפלצות).

פעם אחרת אתה מבקש מהגננת שתשלח תמונה של הגן - כפי שהוא נראה כרגע - ומקבל תמונה של כל הילדים יושבים ומשחקים בשולחנות. אתה מראה את התמונה לילד ומסביר לו שכולם מחכים רק לו, וזה לא יפה.

כל פעם אתה נדרש לטקטיקה אחרת. לאחרונה השיטה שעובדת היא להסביר לילד שאם יבוא לגן, אני מסכים ש״ינהג״ באוטו בחניה של הגן. בפועל זה אומר: כמה מטרים לפני הגן, הילד עובר קדימה ויושב עלי ואנחנו נוסעים כשהוא מחזיק בהגה.

לפני כמה ימים היה קצת לא נעים, כשהגננות פתאום קלטו את ארד מגיע לגן כשהוא נוהג במכונית. ״מה זה? מה קורה פה?״, אחת מהן שאלה אותי בעודי פותח את חלון הרכב כשהילד עדיין עלי. ״זה תרגול״, אמרתי לה, ״תוך שבוע הוא כבר ינהג לבד וייסע בעצמו לגן״.

זה לא הצחיק אותה.