השבוע הלכנו לבדוק אולם אירועים ראשון. רגע מרגש ומאיים כאחד. במקור רציתי לערוך את החגיגה בבית שמחות בדרום הארץ, שבעליו הציעו לי דיל פצצה. אבל היא רוצה תל אביב. אכזבה מכל הבחינות. שנים שחתנים וכלות שאיני מכיר דורשים שאגיע למקומות מרוחקים שלא מופיעים על המפה כדי שאטול חלק באירוע שלהם, ועכשיו כשהגיע הזמן לנקום, ארוסתי מונעת ממני את ההנאה. 

אם כן, הטקס ייערך בעיר ללא הפסקה. אחרי התיאומים הגענו באחד הערבים למקום יפה ואלגנטי. הבעלים פגשו אותנו בכניסה. צעדנו פנימה והתרשמנו משלל הפיתויים שנחשפו בפנינו בזמן שהיינו אורחים לא קרואים בחתונה של זוג אחר. החתן והכלה הביטו בי במבט המום, מנסים לברר מדוע האיש הזה, שמעט מוכר להם, פושט על הבופה שעבורו שילמו במיטב כספם ומפרק כוס שלישית של וויסקי משובח. 
 

המשכתי בשלי. הטעימות, העיקריות והתוספות הלכו ונערמו על צלחתי. הכל טעים מאוד. אמון על המזון שף נודע, מה ששימח אותה. לי לא ממש הזיז. בהתאם לתואר המחייב, התפריט והמזון היו מגוונים על גבול הפסיכוזה: יש עמדת פילו דגים (מונח זר בחיי לחלוטין), עמדת פיצרייה, עמדת דגים, עמדת רוסטביף, מרכז מטבלים ומוקד ירקות שכולל: סלט ירוק, סלט קינואה, סלט סלק, סלט בורגול וסלט פפאיה. תהיתי אם הגענו לחתונה או לגן ירק. מה רע ברבע עוף ובסלטים שעפים על השולחן בטעם של פעם? ומי אוכל כל כך הרבה? 
 

בעבר ערכתי ראיון עם פוליטיקאי מיתולוגי, שלמרבה הצער כבר אינו בחיים. הוא סיפר לי על חתונתו. החגיגה המפוארת דאז הוזנקה מדירת שני החדרים של הוריו ברמת גן. שתו יין קידוש ואכלו דברי מתיקה. בתום הטקס בני הזוג עשו סיבוב באוטובוס. התחנה האחרונה: טובלים רגליים במימי הים התיכון ושותים גזוז. את חיי הייתי נותן כדי לחזור לימים האלה. 

'עוגת חתונה. צילום: אינג אימג'עוגת חתונה. צילום: אינג אימג
 

נשוב לתפריט שאורכו כספר דברים: יש עוף טמפורה, קרעי תפוח אדמה בקייג'ון, אנטרקוט, שפונדרה, פילה בלחמניות בריוש עם ביצת שליו (ביצת שליו!), פיתות מאודות ושלל מאפים נוספים. אחרי קריאת המגילה הגיע שלב המחירים. מתברר שהזול מכל הוא להתחתן בחורף. המחיר יורד בעוד כמה דרגות אם זה קורה ביום ראשון. סגרנו על חמישי. עוד פיקדון הלך לו. 
 

פתאום מתחילים לדבר על עיצוב. מפיות וסכו"ם על השולחן לא מספקים. צריך פרחים, סרטים, בונבונים מסתובבים ותאורה כדי שהחוויה תהיה מלאה. בתאורה אין הכוונה לגירלנדה בסגנון צבאי. השם ישמור. צריך אורגני אורות מסתובבים, מלגזות שמרימות חשמל ונורות מפיצות אנרגיה הוליסטית כדי שהקהל יחוש מסופק.
 

ואלכוהול? אירוע איכותי דורש בר קוקטיילים, אלכוהול מחו"ל, משקאות אקסקלוסיביים ובלאק לייבל. הכל בתוספת הסדרים כלכליים בגודל תקציב בית המלוכה הסעודי. למה צריך לספק את צורכי ההוללות של האורחים ברמת היי סוסייטי? מה אכפת לי אם הם ידפקו את הראש עם יין פטישים וודקה שזיקקנו באמבטיה? מה האצילות מחייבת? כשהתחלתי לעשות קולות שהשתמע מהם חוסר נוחות מהעומס הפיננסי המצטבר, אחד הנוכחים בפגישה לחש לי: "תן לה לסגור הכל. עזוב. זה חסר סיכוי". חנקתי דמעה וסיננתי לעברה: "מה שתרצי, מאמי", אף על פי שבתוכי משהו מת. 
 

באותו רגע הסבירו כמה זה ייצא פר מנה. בלעתי רוק. הכפלתי בכמות האורחים, חישבתי הערכת הכנסות ונתפסה לי חוליה מההלם. "ומה עם די־ג'יי? הופעה? והגברה?", נשלחה שאלה שחרכה את חלל האוויר. החוליה הפכה לשיתוק כללי בגב. "למה אי אפשר להביא את האחיין שלי שינגן מוזיקה? הוא בחור מוכשר", ציינתי ונעניתי מצדה במבט מלא בוז. "ומי יתעד הכל? צריך צלם", ציין הבעלים שנדמה לי שכבר חמל עלי באותם רגעים. כטמבל שאינו מבין דבר פלטתי, "האחיינית שלי יובל לומדת צילום בבית ספר. יש לה יד אומן. למה שלא ניתן לה הזדמנות?". הס בחדר. הבנתי את הרמז. "בסדר, בסדר, נביא צלם דשופרא". בדרך הביתה הייתה שתיקה.
 

התנחמתי במעט הכוח שעוד נותר בידי: רשימת המוזמנים. בכל רגע נתון ביום אני מהגג ושוקל מי יוזמן ומי יודח מהאירוע וחש עצמי קיסר וטירן. למרבה הצער, בהגיענו לדירה הובהר לי שגם מעוז אחרון זה של כוח ועוצמה נלקח ממני. בהינף טוש מסוג מרקר עפו לי שמונה מוזמנים בנימוק שהיא לא מסוגלת לראות אותם והנוכחות שלהם תעצבן אותה. כשהיא התחילה לדבר על שמלה ומעצבים, רציתי לציין שיש סייל בזארה. אבל למדתי דבר או שניים מהערב המשותף: הרוצה בכלה ובקץ הבדידות ישתוק ויהנהן. גם אם בסוף ישלם על סלט צלפים ברוטב כורכום מעוטר באניצי פלפל.
 

תגובת הכלה והאמת מאחורי הטור: חיים לא שתה וויסקי באולם, אלא סודה. לא פירקנו את כל הבופה, טעמנו שתי מנות פתיחה. חיים חושב שאפשר להגיד לאנשים להביא אלכוהול מהבית. אני מנסה להסביר לו שזה לא עובד ככה. אני מנהלת את רשימות המוזמנים באקסל ולא על דף, כי השנה היא 2017. לא הורדתי לו מוזמנים, הוא בחר להוריד אותם בעצמו. מצדי, להתחתן ברבנות או בקפריסין, שאף אחד לא יהיה מוזמן. תודה.