בין הפרשים ששחזרו את הקרב לשחרור באר שבע, שבו נלחמו כוחות מצבא אוסטרליה וניו זילנד נגד הטורקים לבין התמונות של עוד פיגוע אכזרי במנהטן שביצע מוסלמי שהתפקד בכוחות עצמו לדאע"ש - מסתתרות מאה שנים של עימות, מאבק והיסטוריה. בסופו של דבר, יש כאן התנגשות בין שתי השקפות עולם, בין כמה שיטות להשגת יעדים. המאבק לא הוכרע סופית, אבל הוא מעלה כמה תהיות לגבי העתיד. גם העתיד שלנו.

לא צריך לחזור להיסטוריה של המעצמות הקולוניאליסטיות, שקבעו לעמים אחרים מה לעשות ואיפה להיות, כדי להבחין בשינוי. די לחזור לפיגוע שהתקיים השבוע בניו יורק. לפני 16 שנים ארה"ב לא האמינה ולא הצליחה לעכל את העובדה שמישהו העז לתקוף אותה. אל־קאעידה ביצע את הפיגוע הכי גדול אי־פעם, הפיל את התאומים, זעזע את וושינגטון וגרר את ארה"ב לעימות מדמם במזרח התיכון. אל־קאעידה הצליח, ונכשל. הוא לא שינה בינתיים כלום ונדחק בעצמו על ידי דאע"ש, ארגון קיצוני וחזק ממנו, שגם הוא נלחם על מקומו בהיסטוריה הערבית המדממת. ארה"ב לעומת זאת עברה שינוי דרמטי: הם התרגלו.

פיגוע הדריסה במנהטן. צילום: רויטרס

גרתי שם. ממש שם. במקום שבו המחבל דרס שמונה רוכבי אופניים חפים מפשע. בשכונה שבה גרתי פעם בתוך כמה דקות ניקו את כתמי הדם, פינו את הנתיב, והעיר חזרה לעצמה. היא לא הפסיקה לרגע. אי אפשר לעצור את ניו יורק. אי אפשר לעצור את העיר הזאת, הקוסמופוליטית, המגוונת. עיר של מהגרים וזרים, שונים ומשונים, מלאת צבעים ועדות, דתות ושפות. האירוע המדמם הזה יישטף גם הוא בזיכרון, בים המספרים, באכזריות הסטטיסטיקה. אבל הוא מוכיח שאין מקום בטוח, אין עיר מקלט, והאמריקאים התרגלו לזה.

הפיגוע הזה מוכיח שגם הטרור עבר מהפכה תודעתית. לא דרוש ארגון ומשאבים, כסף או מפעילים. הוראת ההפעלה היא סרטון בפייסבוק, שינוי התודעה הרגעי הוא תמונה בגוגל, והופ עוד מחבל של דאע"ש נולד. הארגון הוא רעיון. רעיון מעוות של מהפכה אסלאמית. זו הסכנה האמיתית. האמריקאים התרגלו לכך שיש טרור אסלאמי קיצוני שפוגע גם בהם, אבל הרעיון של דאע"ש רחוק מהם רעיונית וגם גיאוגרפית. הם לא יכולים לעצור אותו והם גם מאוימים על ידיו מיידית. ועדיין, לא די ברעיון כשהוא חד־צדדי, וכאן נכנסת לתמונה המדיניות והפוליטיקה.

מציאות בכוח הזרוע

השבוע, כשראש הממשלה ציין מאה שנה להצהרת בלפור, הפלסטינים פתחו במתקפת נגד. נגד ההצהרה. מאה שנה אחרי כן והמילים שכתב לורד אחד בבריטניה על כך שהממלכה המאוחדת (שהפכה לעוד מדינה באירופה) מתחייבת להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה עדיין מעוררות רגשות כעס, תסכול והתנגדות. זה לא סתם. אלו לא רק מילים.

במאמר מרתק שפרסם אתר "מוזאיק" כותב מרטין קרמר על התגלגלות ההצהרה. על חלקם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב במהלך שתדלנות, שחלקו המרכזי היה שכנוע הבריטים בצדקת הרעיון הציוני. הרעיון כשלעצמו היה מוזר ושנוי במחלוקת, אפילו בקרב היהודים. עד היום יושבות בממשלה מפלגות שלא מגדירות את עצמן ציוניות, כמו המפלגות החרדיות, ואפילו מרצ מתלבטת בהגדרתה. הרעיון הזה היה יכול להיות עוד דיון מעניין בעיתון, אבל הפעלתנות והעסקנות חילצו את ההצהרה שלאחר מכן קיבלה את תמיכתן של מדינות אחרות.

נדרשו עוד עשרות שנים, נסיבות היסטוריות משתנות ואסון אדיר כמו השואה כדי להפוך את הרעיון וההבטחה שעברה עוד גלגולים משונים למציאות בכוח הזרוע ולקביעת עובדות בשטח. באמצע היו עוד כמה אירועים היסטוריים מעניינים כמו הסכם ויצמן־פייסל, שבו היה ניסיון הידברות עם הערבים ועסקה שהייתה יכולה להביא לסיום הסכסוך עוד לפני שהחל. האמיר פייסל, בנו של מלך חיג'אז, רצה להיות מלך על הערבים כולם, ראש הממלכה הערבית המאוחדת.

ב־1919 חתמו ויצמן ופייסל על הסכם שלפיו הערבים מקבלים את רעיון הבית היהודי בארץ ישראל ופייסל מקבל את הממלכה הערבית. אולם הבריטים התנגדו לכך והצרפתים גם, וההסכם קרס. הלקח ההיסטורי שאפשר להסיק מכך הוא שיש כוח למילים, לדיפלומטיה, להסכמות ולא פחות מזה להבנות בינלאומיות. שנה לפני הצהרת בלפור חילקו סייקס ופיקו את אזורי ההשפעה. המדינות הערביות הוקמו בסוף על פי קווים אלה, וגם אלה שקרסו עדיין מכבדות את הגבול. גבול זה גבול, גם אצלנו. חוזי השלום לא הופרו מעולם, והגבול מכובד. זה כוחם של הסכמים שבהם נוטים לזלזל.

לעומת זאת הרעיון של דאע"ש בז לכל גבול. גם גבול פיזי וגם גבול מוסרי. הארגון נמצא בימים אלו במגננה ובנסיגה. הרעיון שלו קיים, אבל אין לו לגיטימציה. זה עדיין לא סוף הסיפור, כי הרעיון לא יכול למות עד שאין חלופה, וזו הטרגדיה האמיתית.

אמצעי לחימה שנמצאו בעמדה של דאעש בא-רקה (ארכיון). צילום: רויטרס

גם רעיון המדינה הפלסטינית נותר על כנו כי אין רעיון חלופי. לאבו מאזן יש חולשות רבות, אבל הוא המשיך בקיבוע מדיני של רעיון המדינה הפלסטינית. הוא טרם מימש אותו, כי אין בו המנהיגות הנדרשת, כמו זו שהייתה למשל לדוד בן־גוריון, שידע שהוא חייב לממש את מה שיש. אבל אבו מאזן הצליח להשאיר אותו כרעיון היחיד על הפרק, בייחוד לנוכח העובדה שהימין בישראל לא הצליח ליצור רעיון חלופי מגובש, ובטח שלא ליצור סביבו הסכמה של שותפים אחרים.

זה הלקח של הצהרת בלפור, וזה הלקח של דאע"ש. הבעיה היא שהתסכול הערבי חוסם כל רעיון חלופי. השקט ברצועת עזה מסתיר תהפוכות מאיימות. במאמר של האלוף יואב "פולי" מרדכי, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ושל מיכאל מילשטיין ויותם אמיתי, מהמכון למחקרים אסטרטגיים, הם כתבו על מה שקורה לדור הצעיר, על הכעס כלפי כולם, כולל חמאס, ועל מסלול ההקצנה.

"אם לא ייעשה מעשה שיביא לשינוי אמיתי בתפיסת המציאות המידרדרת בעיניים עזתיות, אנו עלולים להיתקל במצב שבו גורמים קיצוניים יותר אף בהשוואה לתנועת חמאס יכבשו בעתיד את השלטון ברצועה", הם כותבים. "הדור החדש ברצועת עזה טרם התלכד או חבר למסגרת שתאפשר לו להוות חלופה שלטונית.

"חשוב לזכור שגם תנועות קיימות, כמו הג'יהאד האסלאמי ואף הרשות הפלסטינית אינן נתפסות כיום כמי שמסוגלות לבצע מהפכה. עם זאת נציין שרוב שינויי השלטון ברצועה התרחשו בעבר בהפתעה יחסית, בלי שהיה ניתן להעריך מראש את טיבם ואת משמעותם. גם העיתוי שבו יחבור או יהפוך הדור החדש ברצועת עזה לחלופה שלטונית אינו ניתן לניבוי כרגע, וצריכים להתרחש עוד אי־אלו דברים כדי שייווצר איום ממשי על שלטון חמאס. ברם, ניתן לומר בהחלט שלדור זה יש פוטנציאל להפוך ל'דבר הבא' ברצועה, על כל המשתמע מכך".

במאמר הם מציעים שביב תקווה: תוכנית כלכלית, תוכנית הצלה ואופק. זה האתגר האמיתי מאה שנים אחרי הצהרת בלפור: להציג רעיון חלופי להקצנה המוסלמית שתעזור להם, לנו ולכלל השותפים באזור לחיות ביחד. דרוש הוגה.