ההורים שלי עזבו השבוע את הדירה המיתולוגית שלהם אחרי 27 שנים. הם לא אנשים שנעים בתכיפות גדולה ממקום למקום, כמו שאפשר להבין, ולמעשה זו הפעם השנייה שבה הם עוברים דירה מאז שהתחתנו בשנת 1976. את הדירה הראשונה והקטנה שלהם, ובעצם שלנו, במקווה ישראל, עזבנו כשהייתי בת 13, שנה אחרי בת המצווה הטראומטית שלי ושנתיים לפני שנכנסתי לתיכון העוד יותר טראומטי.

אפשר לומר שבדירה החדשה, כך נהגנו לקרוא לדירה של הורי על אף שהייתה ישנה יחסית, היו לי בעיקר זיכרונות רעים כילדה שסבלה בתיכון ונשאה את הפוסט־טראומה עוד שנים אחר כך. אני זוכרת שכשעזבתי את הבית סופית בגיל 24, זו הייתה כמעט בריחה. לא חלילה מיושביו אלא מצפיפות עוצמות הרגשות שדבקו בקירות חדרי לאורך השנים, אלה ששום חלון פתוח לרווחה לא הצליח לאווררן.

בשנה הראשונה מחוץ לבית ביקשתי מהורי האהובים לבוא אלי לתל אביב. העדפתי לא לחזור לבקר בחדר הישן שסימל עבורי כל כך הרבה דברים שרציתי לברוח מהם. הם הגיעו בכל יום שבת לביקור השבועי, ועברו כמה חודשים טובים עד שהחלמתי וחזרתי לבקר. מאז חלפו כמעט 16 שנה, ולא רק שעשיתי שולם עם העבר שלי, אפילו הצלחתי להשלים גם עם החדר של שנות התבגרותי שהיה שייך לאחותי ולי בכפיפה אחת, עד שהיא נטשה לצבא ואני פרשתי כנפיים, רק אלוהים ידע אז לאן.

עם השנים הוצאתי את כל הרכוש מהעבר שעוד נותר בארונות הגדולים בחדר המשותף ההוא. אחרי שאחותי התחתנה, היא רוקנה לחלוטין את תכולת הזיכרונות שלה מהבוידעם, אבל אני עוד אחזתי בלגיטימציה של דירת רווקותי הקטנה, שלא מצליחה לאחסן את שק השינה שמעולם לא השתמשתי בו, ועוד כל מיני תעודות בית ספר שלא רציתי שיהיו בהישג יד. יש דברים שעדיף לא לראות בכל בוקר כשאת פותחת את הארון בדירת 24 מטרים רבועים.




אני זקוקה לדירות כעוגן בחיים הלא ברורים




דירות, בעיני, הן כמו מערכות יחסים. אני אוהבת אותן ארוכות ועמידות וזקוקה להן כעוגן בחיים הלא ברורים הללו, במקצוע הלא יציב ובכלל בנפש שמבקשת בכל פעם לעוף למקום אחר אבל צריכה קן קבוע לחזור אליו. גיליתי שאני, בדיוק כמו הורי, זקוקה לקרקע יציבה מתחת לרגלי, לחדר מדרגות קבוע, לחלון עם הזווית המאוד מסוימת שמולו אני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. ורצוי מרפסת, אף על פי שאף פעם לא הייתה לי כזאת.

את הדירה הראשונה שלי בתל אביב עזבתי אחרי כמעט עשור רק כי הרסו את הבניין. אני מניחה שהיקום אמר לעצמו שאם הוא לא ינער אותי מהפחד לעשות שינוי ולצעוד קדימה אל עבר הלא נודע, הוא יערער את הקרקע שמתחת לרגלי, תרתי משמע. אז עזבתי ועברתי לדירה אחרת, קצת יותר גדולה, באזור בורגני. אומנם לבד אבל ללא הלגיטימציה שמאפשר הגיל ובלי האפשרות להשאיר מזכרות אצל ההורים.

אז עשיתי מעשה. 15 שקיות זבל גדולות של העירייה, שחורות ואטומות, עטפו את זיכרונותי, אלה שרציתי לשכוח. לפני שארזתי אותן כגופות המובלות לקבורה במעמקי חירייה אפילו לא טרחתי להתעלל בהן בקריעה, גריסה והשמדת ראיות ופרטים אישיים. "אם מישהו ימצא שימוש בתעודות שלי מהתיכון, במכתבי האהבה הנכזבת, בתמונות עם ההוא והאישורים המזויפים מהרופא, שיבושם לו", אמרתי לאבא שלי, שאמר, "ככה לא זורקים זבל", ונחרד מכך שאני לא יודעת להשמיד ראיות כמו שצריך. כך עברתי לדירה הנוכחית שלי ללא עבר, רק עם הווה ועתיד בפתח.

בשבוע שעבר, בעת הפריקה של הארגזים המלאים בחפצים של הורי, שהיו כבר מזמן ריקים מחפצים משלי, הרגשתי שהסתיימה לה עוד תקופה בחיים ומתחילה אחת חדשה. וזה לא רק בית שהיה פעם שלנו והוא כבר לא עוד, אלא שמעתה והלאה יש רק בית שהוא שלהם לבד, עם ספה אחרת ומיטה מתקפלת, ויש עוד חדר נוסף נקי מרגשות, שרק הנכדים יתחילו לאסוף בו זיכרונות.

הארון ההוא המשותף לי ולאחותי נותר שבור מאחור. אנחנו עכשיו רק אורחות בבית הזה. בלי עבר בין הקירות, בלי רגשות צפופים שעולים בכל פעם ששומעים חריקה של דלת או טריקה של תריס, או את רעש הסיבוב הכה מוכר של המפתח במנעול כשאבא היה חוזר בערב מהעבודה. עכשיו יש שם רק הווה ועתיד.