סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי נפלה קורבן לחוסר שיקול דעת. היא נפלה קורבן להחלטה נמהרת. מי שעומדים בראש הסניף של ארגון הסטודנטים היהודי "הלל" באוניברסיטת פרינסטון ביטלו הרצאה שלה – בגלל תלונות ומחאות משמאל נגד הנאום של מי שעצם הופעתה הוא כביכול לא לגיטימי. זה האינסטינקט שלהם: כשיש תלונות, קודם מבטלים, אחר כך חושבים על ההשלכות. במקרה הזה, השלכות חמורות. נציגה רשמית של ממשלת ישראל מודרת מהקמפוס החשוב כמצורעת שעמדותיה לא ראויות אפילו להישמע.



לא צריך להגזים ברחמים על חוטובלי. הפסדה יצא בשכרה: הנאום בוטל, אבל במקומו באו אחרים. וחוטובלי גם זכתה להתנצלות מסולסלת של ראשי הארגון, שהבינו היטב את גודל הטעות. וגם למכתב התנצלות מהסניף עצמו. וכל התנצלות לוותה בהודעה לעיתונות, ובעוד חצי כותרת, כך שנזק קטן של ביטול נאום הפך לתועלת לא מבוטלת של יחסי ציבור.
 

כל מה שאמרה חוטובלי על ביטול הנאום שלה נכון. “מתנהלת כאן דיקטטורה ליברלית”, כך אמרה. והיא צודקת: זה ביטול שמעיד על קושי. על רגישות יתר לתלונות, על היעדר חוט שדרה, על פחד מכל מה שמריח ישראל, ועוד יותר ממה שמריח ישראל־של־הימין. לא מעט יהודים צעירים באמריקה, ראשי ארגונים – לא כולם – מובילי דעה, רבנים, שותפים לקושי הזה. ולא ישראל אשמה בזה, לא היא ולא המדיניות שלה. האחריות במקרה הזה על היהודים באמריקה. הם שצריכים להחליט אם הם רוצים לעמוד על שלהם או להתקפל מול כל רוח קלה. הם שצריכים להכריע מה מידת המחויבות שלהם לשיח פתוח עם ישראל האמיתית – לא עם ישראל דמיונית שמצביעה למישהו שאינו חוטובלי.

הפגנת תמיכה של יהודי ארה"ב בישראל. צילום: רויטרסהפגנת תמיכה של יהודי ארה"ב בישראל. צילום: רויטרס
 
הצורך הזה, בשיחה פתוחה עם ישראל האמיתית, העסיק את ראשי הפדרציות היהודיות של אמריקה בכינוסן בלוס אנג’לס השבוע. זה כינוס שעמד בצלו של משבר חיצוני – הכותל, הגיור, כל מה שהממשלה רוצה לעשות והם אינם מקבלים. זה כינוס שעמד גם בצלו של משבר פנימי – הפדרציות צריכות להתחשב לא רק בישראל, אלא גם במה שאומרים התורמים שלהן. ואם התורמים כועסים, הפדרציות מוכרחות לכעוס. 
 
הנה, הזדמנות לחוטובלי למלא תפקיד. אבל הזדמנות שמקופלת בה מידה של מורכבות. מצד אחד, אפשר להבין את הפיתוי להמשיך ולעשות שימוש פוליטי בתקרית המצערת שאירעה לה. מצד שני, אפשר להציע לה, בנימוס המתבקש, להפסיק עם הפוליטיקה – היא כבר הרוויחה מה שהרוויחה – ולחבוש את כובע סגנית שר החוץ. כלומר, לנצל הזדמנות שנפלה בחיקה לדו־שיח. שקט, נעים, פתוח – דו־שיח בין חברים שמנסים ליישר הדורים ולא דו־שיח בין יריבים שמנסים לצמצם נזקים (הלל) או לנצל הזדמנות (חוטובלי). 
 
שאלתי השבוע אם יש סיכוי לפגישה בין ראשי "הלל" של פרינסטון לבין סגנית השר. אמרו לי: אולי בעתיד. שאלתי: למה לא עכשיו. השתררה שתיקה. נדמה לי שהשתיקה מלמדת על מידה של חשדנות, שמא כל פגישה תהיה רק מבוא לעוד קטטה, לעוד הטפת מוסר, לעוד צורך בהתנצלות. אני לא חושד בחוטובלי.

היא בוודאי רוצה בטובתו של עם ישראל, ועל כן ודאי תשמח לקיומה של פגישה כזאת ואפילו אין בצדה רווח פוליטי. תזמין אותם לשיחה ותסביר להם מה עמדתה בשאלות חשובות שוודאי מטרידות גם אותם: איך אמורה ישראל להיראות בעשורים הבאים, האם גם להם יש מקום בישראל כזאת ומהו המקום הזה, כיצד יסבירו לחבריהם את התעקשותה של ישראל לתת עדיפות למגזר יהודי אחד על פני מגזרים יהודיים אחרים. תזמין אותם אליה ותקבע מראש שזו שיחה שאין אחריה הודעות לעיתונות, ואין בצדה עוד צורך בהתנצלות או הכאה על חטא, ואין מתלווה לה נימה חמוצה של מי צדק ומי טעה. זה כבר הוסכם: היא צדקה – הם טעו. ועכשיו מה?