התגובות לאמירה של אבי גבאי תפסו לא מעט כותרות השבוע, ורק חבל שהן לא היו קשורות לאמירה עצמה. מה לא שמענו לגביו? שהוא "שובר ימינה", "קורץ לבייס", "בוגד בשמאל", "מחקה את לפיד", "ליכודניק מתחזה", ורק דבר אחד לא שמענו - ניתוח מדויק של דבריו. מי שהקשיב למלוא דבריו בלי לנסות לנצל אותם מיידית לצד שלו בוויכוח השמאל־ימין האידיוטי, שמע משהו אחר. גבאי טען שמרוב רצון להתנגד (ובצדק) לטענה ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", השמאל התרגל להדגיש רק את הערכים הליברליים, ושכח שהם קשורים לערכי היהדות.

גבאי בסך הכל אמר למי שמגדיר את עצמו ליברל שאין סתירה בין ליברליזם ליהדות, ואפילו להפך; שהסוציאליזם מבוסס על ערכים יהודיים, ושליברלים וסוציאליסטים יכולים להיות גאים ביהדותם. הוא ביקש להבדיל בין מורשת שמביאה לחשיבה ליברלית לבין פחד קמאי ממורשת והסתכלות על כל מה שקשור ביהדות כעל דת קנאית.
 

בעצם, גבאי ביקש להפסיק לרגע את החשיבה הפבלובית, ובתמורה קיבל את כל התגובות הפבלוביות האפשריות. כאילו התרגלנו לקחת כל אמירה ולהכניס אותה בכוח לתבניות החשיבה המקובעות, שמאפשרות רק דבר אחד: להמשיך להזין את הוויכוח הישן, שהקשר שלו למציאות מצטמצם ככל שעובר הזמן.

אפשר לייחס לגבאי תכונות ערמומיות וציניות, ומצד שני, מי שהתייחס כך לאמירתו השבוע הוא ערמומי וציני בעצמו. כי במקום להקשיב למילים ולנסות להבין את משמעותן האמיתית, הוא ניסה לנצל אותן כדי "לחזק את הצד שלו". אבל זה בדיוק מה שגבאי אמר - לא חייבים לחשוב ככה, בשחור־לבן, כי זה מוביל להתנהגות חסרת היגיון. הרי אפשר להיות סוציאליסט, וגם ליברל וגם יהודי גאה. אין סתירה בין הדברים.
 

הפגנת שמאל נגד התנחלויות. צילום: רויטרסהפגנת שמאל נגד התנחלויות. צילום: רויטרס

 

חבל שהמתווכחים הפבלובים דורשים סתירה. מבחינתם, אם לא תהיה סתירה, איך נדע בבירור מי מוקצה ומי משלנו? מצד אחד מדברים גבוהה־גבוהה על אחדות ועל איחוי הקרע בעם, אבל כשזה מגיע להצעה לחשוב אחרת כדי לעשות את זה בפועל, פתאום כל "מאחי הקרעים" נעמדים על הרגליים האחוריות וצווחים בקולי קולות את הסיסמאות הרגילות. 
 

גבאי צודק. יהדות היא בסיס טוב לערכיות, וכדאי גם שנזכור שערכים לא נגזרים מאחיזה בדעה מסוימת או מהשתייכות למחנה מסוים, אלא מהתנהגות. כלומר מי שלא מקשיב, אלא בוחר לנצל בציניות כל אירוע לקידום האינטרס הפוליטי שלו, הוא לא אדם ערכי. אולי מרוב שהתרגלנו להגיב כך, אנחנו כבר לא שמים לב שזה מה שאנחנו עושים. הרי אותו ניצול פבלובי התרחש גם במקרה של שירה רבן שהפכה לכלי משחק. למישהו אכפת ממנה כאדם?

נראה שלעורך דין שלה אכפת מ־15 דקות התהילה שלו סביב הקייס המתוקשר, שלאנשי שמאל אכפת ממנה כל עוד אפשר להשתמש בה כדי להיכנס במשפחת נתניהו, ושלאנשי ימין אכפת ממנה כדי להוכיח שמשפחת נתניהו היא הטהורה שבמשפחות. מרוב אנשים טובים ו"ערכיים" סביבה, אף אחד לא רואה אותה בכלל. אם אתם בעד גבאי או נגדו, או בעד נתניהו או נגדו, הוויכוח הפבלובי מרחיק אותנו מהמהות. אם אמירות ומקרים חדשים מעוררים אצלנו בדיוק את אותן תגובות ישנות, כנראה בניגוד למה שנדמה לנו, אנחנו לא באמת חושבים.