שעה ארוכה עמדתי מול המראה בביתי החדש שבצפון הארץ. זקפתי את צווארי ובעזרת ציפורני תלשתי ממנו פצעונים טורדניים. יש פה איזה צמח, אולי פרח, שאני אלרגי אליו. עדיין לא עליתי עליו, אבל כשאגלה אעקור אותו מהשורש. שטפתי את פני. המים הקרים הסירו מעלי את היום המעייף במפעל שבו התחלתי לעבוד.

מפעל הייטק, פרויקט מדיני שעליו לא אוכל לפרט יותר מדי. היה קשה לי לעזוב את מרכז הארץ, את המקום שבו גדלתי. אבל כשבכוח האדם הציגו בפני את התנאים, כדי למשוך אנשי תוכנה לאזור, לא סירבתי. חדר אוכל שפתוח 24 שעות ביממה; חדר כושר עם בריכה קטנה לצדו; השתתפות כמעט מלאה בשכר הדירה, שגם כך זול מזה שבמרכז הארץ; והגדרה כעובד מדינה לכל דבר ועניין. גם האדם הכי ספקן בעולם היה מחבק את ההצעה הזו.

התזתי קצת קצף גילוח על ידי ומרחתי אותו על הזיפים שהצטברו. אף אחד לא ביקש ממני לעשות זאת, המפעל סגור לקהל, ואין שום בקשה לשמור על חזות רשמית ומעונבת. רציתי להסיר את הזיפים שגדלו במשך תקופה ארוכה כדי לבדוק אם נותר משהו מהבייבי פייס שהיו לי ולשים קץ למבטים שלה.

לאט־לאט עורי נחשף. שחום וחלק. אני מביט בעצמי במראה, הרבה זמן שלא עשיתי זאת. אתם מכירים את זה, פתאום אנחנו מגלים את עצמנו. מבחינים בדברים נסתרים שלא שמנו לב אליהם. זה מה שקרה לי בערב ההוא בביתי החדש, חודש אחרי תחילת העבודה במפעל. ראיתי עיניים תמהות על חיי שהשתנו פתאום ועל המעשה המוזר. הרי אהבתי את הזיפים והרגשתי כי גבריותי נשללת ממני.

***

היא מתולתלת, אדמונית. אדמונית אומרים על מישהי שברחה מהג'ינג'יות אל הצבעים הכהים יותר. יש לה חיבה לג'ינסים או לאוברולים עם קרעים, גם הם מג'ינס. יש לה חיוך נחמד. שיניה מעט צהובות, מתנת הטבק שהיא מעשנת. וכשהיא צוחקת, משתנה לה הקול לגמרי.

יש לה שתי חברות טובות בעבודה, מרינה ושירן. שתיהן נשואות, צעירות יותר, ושואפות להתקדם במפעל שזה עתה נפתח. הצפון לא זר לה. היא נולדה וגדלה באחד הקיבוצים הראשונים שעברו הפרטה. הספיקה לישון כמה חודשים בבית הילדים, לא נותרו בה צלקות מהחיים המשותפים.

היא אשת שיחה, טובה אפילו. יודעת מתי לדבר ומתי להקשיב, מתי לשתוק או רק לזרוק מילות קישור כדי לפתח את העניינים.

ביום הראשון בעבודה נכנסתי בטעות למעלית הלא נכונה. היא עמדה שם וחבילה של דפים צהובים בידה. "אתה מהעיר, הא?", היא חייכה אלי. "זה כל כך ברור?", שאלתי וחיפשתי את הלחצן לקומה האחרונה. "המעלית הזו רק יורדת", היא הסבירה, "תצטרך לעשות איתי טיול קטן".

"שיט, רק הגעתי", התנצלתי. היא הגיבה בחיוך: "אני פרטנרית לא רעה למעליות, מבטיחה". "אני בטוח", אישרתי את דבריה. פתאום היא שיגרה יד ונגעה בזיפי פני. נרתעתי לאחור. "שלך דווקא לא דוקרים", היא אמרה. הופתעתי. "לא הבנתי", מלמלתי.

"בעלי יודע שכשהוא לא מתגלח, אין סיכוי שאתן לו לנשק אותי", היא הסבירה. צחקתי, חשתי הקלה, אפילו קצת אהבתי את התעוזה של האישה האדמונית. "אבל שלך נעימים למגע, אשתך זכתה", היא פסקה.

המעלית נעצרה בקומה מינוס 2 והיא יצאה. "מה שמך?", שאלתי אחריה. "סמדר או סמדי", ענתה, "ממחלקת המדיה. צא מהמעלית, אין לה לאן לרדת יותר". יצאתי רגע לפני שהדלתות נסגרו עלי. "יש לך פה מדרגות משמאל, תעלה עד הקומה השנייה ומשם קח את המעלית לקומה האחרונה. לא יודעת מי הדביל שבנה את הבניין הזה", היא אמרה. "תודה, סמדר, אני מניח שעוד נתראה". היא נעלה את המפגש ב"ברור שנתראה. חתיכים כמוך זה בזבוז לא לראות", צחקה ונעלמה.

רצתי במעלה המדרגות ריצה מהירה, עד שהרגשתי את שרירי רגלי. פתאום רציתי לחזור לכושר, להפסיק עם הזבל שאני אוכל, לקנות בושם חדש או כמה חולצות מכופתרות לעבודה. שלי כבר די בלויות.

נראה שהמחמאה של האישה באדום השיבה לי לרגע את גבריותי. פעם הייתי מתחזק אותה, אבל בשנים האחרונות, כשהבנתי שחוץ מלילה אחד מספק זה לא מוביל לאף מקום, זנחתי את פוזת המאצ'ו. אבל משהו בסמדר עורר אותי. לא רציתי לכבוש אף אחת, רציתי להחזיר לאיש שהייתי את הרוח במפרשים.

כבר בערב השתמשתי בתלושי החג הרבים שקיבלתי ורכשתי בקניון הקטן ארבע חולצות, שני בשמים, שישה בוקסרים ונעליים. בוקר אחרי כבר הגעתי לעבודה מצוחצח.

בעשרה לתשע עמד המנכ"ל, מוקף בכל העובדים, והרים כוסית לחיי החג שבפתח. הבחנתי בסמדר. היא עמדה עם שתיים מחברותיה והן הביטו בי, מצחקקות. הרמתי את כוסי כמברך אותן "לחיים", ורק סמדר השיבה לי. חברותיה השפילו את מבטן והמשיכו לצחוק בשקט.

כשהמנכ"ל סיים לברך את כל אלה שהחליטו לתרום מכישרונם באחד הפרויקטים החשובים שידעה המדינה, לדבריו, חזרתי למשרדי. פתחתי את הדלת והרגשתי דחיפה קלה. הייתה זו היא, האדמונית. "לא נעלבת, נכון?", היא ביררה. "נעלבתי ממה?", עיקמתי את פני וניגשתי לשולחן. השעה הייתה כבר מאוחרת והיו לי שני דוחות להגיש. "שצחקנו שם, פשוט הייתה לנו התערבות עליך", היא הסבירה. "אני מבין שיש לכן לא מעט זמן פנוי", השבתי לה והדלקתי את המחשב, "מקווה שניצחת".

"אמרתי להן שאתה מהגברים שאוהבים לענג יותר מלהתענג", היא ירתה והביטה בי. חשבתי שלא שמעתי טוב. "לא הבנתי", השבתי לה מבט. "בקיצור, אתה מעדיף לעשות את זה במקום שיעשו לך", היא התקרבה עוד יותר לנקודה. "פליז, תאשר לי את הדברים, ארוויח 50 שקל מכל אחת מהן".

"סמדר, נראה לי שקצת נסחפנו", העמדתי אותה במקום. "לכי אליהן ותגידי שזו רמה נמוכה. יש לי עבודה". אבל היא לא הבינה את הרמז. "אין בזה דבר פסול. אחרי שבעלי מתגלח, אני נותנת לו לענג אותי שעות. לך הייתי נותנת ימים, ואפילו מצווה עליך לא לגלח את הזיפים. הם נעימים, זוכר?".

נשארתי בלי מילים. הבטתי בקיר הזכוכית שהפריד בינינו לבין שאר העובדים. נראה היה שהם לומדים את התוכנה החדשה, יוזמים שיתופי פעולה, מתעניינים בלוז השבועי - עושים את כל הדברים המשעממים שהייתי מת לעשות במקום לשבת במשרד הארור עם האישה הזו שלא הכרתי עד אתמול.

"אני צריך לעבוד", הבהרתי לה. "טוב, סליחה, לפעמים אני נסחפת יותר מדי", היא התנצלה. שחררתי אוויר סוף־סוף, חשבתי שזה נגמר, אבל מיד הבנתי שזו רק ההתחלה. "הבאתי לך קצת עוגיות, ראיתי שמיהרת לחזור למשרד", סמדר התקרבה אלי. היא לבשה חולצה צמודה, אדומה, והתכופפה לכיווני עד כי חריץ שדיה התייצב לפני. "שובב", היא לחשה. "ידעתי שלא מדובר בנזיר, מתי אתה מסיים לעבוד?".

בלעתי רוק. "את יכולה להניח לי? אני חייב לעבוד", ביקשתי. "ברצינות, אתה מסרב לי?", היא נדהמה. "את מפריעה לי, אני מבקש שתצאי מפה ולא תדברי עלי עם החברות שלך", דרשתי.

סמדר שתקה לרגע, ואז התיישרה ואמרה: "אני מבינה אותך. היום, עם כל עניין ההטרדות, אתם, הגברים, נזהרים יותר מדי. הפכתם לנמושות. אני הרי יודעת שאתה רוצה, ופה בצפון יש אחלה צימרים".

"עופי מפה", הצבתי מיד את הגבול. הבטתי בעיניה, הפעם ראיתי שם פחד, השובבות נעלמה. היא הסתכלה לאחור, ביקשה לברר אם מישהו שמע או ראה, אבל כולם המשיכו בעבודתם. "לך תזדיין", היא זרקה לכיווני ויצאה מהחדר.

תמיד אהבתי נשים, מאמי ועד חברתי האחרונה, שהחליטה לעזוב לחו"ל וגדעה את חלומי להקים משפחה. באותו יום נגעלתי, רגע אחרי כן רצתי לשירותים והקאתי.

***

שטפתי את פני. לאחר הגילוח גיליתי שהבייבי פייס לא נעלמו. מחר בבוקר אלך לעבודה במפעל החדש, עם התנאים הטובים, ובלי זיפים. לא אלבש את אחת החולצות החדשות, אקח אחת ישנה. ורק פצעונים מפרח לא מוכר יעטרו את פני. עוד לא הבנתי למה אני אלרגי, אבל כשאדע - אעקור מהשורש.