1. בלילה שבין יום שני ליום שלישי לא הצלחתי לישון דקה. הדס “הערפדית" שטייף, כתבת הפלילים של תחנת השידור גלי צה"ל, הפילה עלי תיק שהשאיר אותי חסר אונים. שטייף סיפרה ביומן גלי צה"ל ולאחר מכן בטלוויזיה שגברת בת 40 סיפרה לה שבהיותה בת 25, לפני 15 שנה, היא ישבה בבר־מסעדה “סטפן בראון" בתל אביב עם אחותה וחברה, ואז “נכנס נתן זהבי עם חבר, החמיא לי על יופיי, חייכתי אליו, ואז הוא התנפל עלי, נישק אותי ודחף את לשונו לפי".

“סטפן בראון" היה לפני 15 שנה מקום יוקרתי. ישבו בו שרים, אלופי צה"ל, דיפלומטים, אנשי עסקים מהעשירון העליון, עיתונאים ואנשי טלוויזיה. הבעלים שאול טבת הקפיד על נורמות ההתנהגות של האורחים, ואוי ואבוי למי שלא עמד בסטנדרטים שהציב. שטייף סיפרה למאזיניה ולצופיה שהבחורה שפנתה אליה נטשה את המקום מושפלת אחרי “ההתנפלות הוולגרית" שלי. אם הייתי רואה אירוע כזה, במקום כזה, הייתי מכסח את הצורה למי שמתנפל על בחורה תמימה ודוחף לה לשון לפה. כל בחורה שהייתה עוברת מתקפה כזו הייתה צועקת “הצילו", הייתה שורטת את התוקף או מכניסה לו סטירת לחי מצלצלת, בעיקר כשהיא אינה לבד והאירוע מתרחש במקום מכובד ולא בסמטה אפלה.

במקום יש מלצרים, ברמנים, בעל בית, מנהל משמרת. בתולדות “סטפן בראון" לא זכור אירוע כזה. ואם היה מתרחש לעיני עדים, כפי שציינה שטייף, היה בעל הבית מעיף אותי לכל הרוחות ולא מאפשר לכף רגלי לדרוך במקום. שטייף לא ביקשה באופן אישי את תגובתי. היא שלחה חיילת צעירה לעשות זאת. הייתי בשוק, סירבתי להגיב. לאחר מכן הפעלתי את זיכרוני, שנחשב למשובח, ולא העליתי שום אירוע כזה או קרוב לו, שהייתי מעורב בו.

העברתי לה את תגובתי: להד"ם.

אף על פי שהדברים הבאים שאכתוב מביכים אותי, אכתוב אותם: אני מתעב נשיקות. מעולם לא התנשקתי עם אמי, אבי או אחי. עם בנות זוגי, והיו לי רבות, התנשקתי בביתי - בסלון או במיטה. אני לא מתנשק במקומות ציבוריים, בעיקר לא כשכל נשיקה היום מצולמת ומתועדת. אני מתעב רכילות, ותצטרכו לחפש בפינצטה ידיעות רכילות עלי. אני מתעב את הרכלצות - רכילאיות צמרת (על משקל מפלצות), שעיסוקן הוא להרוס חיי אנשים או להלל ולשבח את מי שמעבירים להן אינפורמציה צהובה.

לאורך השנים, ברחוב, בבית קפה, במועדון לילה, נשים שיש להן חיבה אלי מתנפלות בהרבה אהבה ומביאות לי בוסה, שמשאירה סימנים, שאותם אני מסיר במטליות הלחות של ד"ר פישר, שנמצאות תדיר בכיסי בשל בעיות עיניים. מעולם לא התלוננתי עליהן.

נחזור לשטייף. אני מנסה לדמיין את תגובתה אם הייתי פונה אליה בשאילתה הבאה: אבקשך להגיב לכך שכמה קציני משטרה המסרבים להיחשף פנו אלי בטענה כי סחטת אותם ודרשת לקבל מידע בלעדי. אם לא ייתנו, תפרסמי שהם הטרידו אותך מינית. אחד הקצינים טען שהיה מקיים איתך יחסי מין ובתמורה העביר לך אינפורמציה מחדרי חקירות. איך הייתה יכולה שטייף ההמומה להגיב, חוץ מלומר “להד"ם"? היא לא יודעת מי הקצינים, היא לא שכבה מעולם עם קציני משטרה תמורת מידע, אבל הסיפור יתפרסם ושמה יוכתם. 

הדס שטייף. צילום: אלוני מור הדס שטייף. צילום: אלוני מור

אין כמובן קצינים שסיפרו לי את זה, אבל לך תוכיח שאין לך אחות, ואם יש לך - אז שהיא לא זונה.

2. בבוקר של יום שלישי אני מנסה לשחזר במוחי עם אילו נשים רבתי בשנים האחרונות. עם מי הסתכסכתי ברדיו, מי הבטיחה שתתנקם בי מסיבה כזו או אחרת. יש לי בסטוק שתי פוטנציאליות. אני מניח שהן ישמחו להפיל עלי תיק. אני נכנס לכוננות ספיגה בעיקר מכיוונה של עובדת ברדיו, אשר לאחר שהעלבתי חברה שלה, היא צעקה לי שאני בן זונה והבטיחה לנקום. עכשיו תהיה לה הזדמנות. לאורך השנים אני אחד הלוחמים הפעילים ביותר נגד עברייני מין, בעיקר פדופילים. כמי שעבר שתי תקיפות מיניות בילדות, אני מרגיש עד היום את הקיפאון והפחד שאחזו בי כשיד של פדופיל השתחלה למכנסי באוטובוס, ובמקרה אחר באולם קולנוע. זו הרגשה שלא עוזבת את הקורבן לעולם. להפיל עלי תיק של תקיפה מינית זו מכה שקשה לי להתמודד איתה, בעיקר משום שאיני יודע מי ה"קורבן".

אני מוכן ללכת למשטרה עם מי שטוענת שתקפתי אותה, כדי ששנינו ניבדק במכונת אמת. אם יימצא שאיני דובר אמת, אכרע ברך, אתנצל, אקנה לה כרטיס טיסה זוגי לאיי סיישל ואזמין לה חדר במלון חמישה כוכבים כדי להשכיח ממנה את הטראומה הנוראה שעברה או לא עברה - כנראה לא עברה. אם היא תימצא דוברת שקר, אסלח לה, אבל לא להדס שטייף.

אם לשטייף יש מידע מוכח ומוצק על אנשים שעברו על החוק למניעת הטרדות מיניות, על בוסים שהפעילו מרות ודרשו מין תמורת קידום, שתפרסם ותקרע להם את הצורה. אני אהיה ראשון המחמיאים לה. אבל תבדקי, לכל הרוחות. האם פנית לבעלים של “סטפן בראון" ושאלת אם היה אירוע כזה? האם בדקת בציציות המתלוננת? האם בדקת אם היא אינה שלוחה של מישהו שרוצה להזיק לי? האם לא נראה לך מוזר שהמותקפת לא עשתה מהומה, מתוך אינסטינקט טבעי, בזמן ה"תקיפה"? והאם, הדס שטייף, נראה לך שאכנס למקום ציבורי ואתנפל על בחורה ככה סתם, אדחף לה לשון לפה בנוכחות אנשים, כפי שהיא סיפרה? 

שטייף זכתה לכותרות, גם אני. מאות חלאות, שרק מחפשים הזדמנות למצוא בי רבב, חוגגים. בבוקר יום שלישי, כשירדתי לרחוב לשתות מיץ טבעי, שמעתי צעקות כמו “מניאק", "פדופיל", "שמאלני מסריח, שערבים יזיינו את אמא שלך" ועוד. אני מתאפק לא להגיב, מרגיש שלחץ הדם מרקיע שחקים והוורידים בצדי המצח מתנפחים. אני מסנן כמה קללות על הערפדית וחוזר הביתה.

אחד מחברי, עורך דין, שהיה מבלה הרבה ב"סטפן בראון", מנסה לעודד אותי. “בחורה יושבת עם חברה ואחות על הבר בלילה, הן שותות אלכוהול, יש מוזיקה רומנטית, אתה מחמיא לה, היא מחייכת אליך, יש קליק ואתם מתנשקים", הוא אומר. “האחות והחברה כועסות על ההתרחשות הלא צפויה ומפצירות בה לקום וללכת, כדי שלא יהיה המשך לרומן המתרקם". זה נשמע נפלא, אני אומר לו, כבר היו דברים מעולם, אבל זה קרה לי בחו"ל, באילת, בשארם א־שייח'. ואם התיאוריה שלך נכונה, מה פתאום היא נזכרה כעת ללכת לספר לערפדית? לעורך הדין המלומד לא הייתה תשובה. גם לי אין.

אני חושש שבחורות שירצו לגמור קריירות של ידוענים ישתמשו גם בעתיד בשירותיה של שטייף, שהפכה להיות חוקרת, תובעת, שופטת ומוציאה להורג (רק דימוי). שטייף היא קצת מרשעת. היא נהנית ויש לה חיוך דק בזווית הפה כשהיא מתארת את אשר עשו הגברים למתלוננות. היא יודעת להעצים את גודל האסון של הבחורה התמימה, שנפלה קורבן לידוען הנצלן. יש לה כושר שכנוע מדהים. בשפתה החלקלקה היא תהפוך קשיש אימפוטנט נכה לחיית מין דורסנית ואלימה.

כואב לי הלב על אותם קשישים וקשישות ניצולי שואה, על הורים לילדים בעלי מוגבלויות, על צעירים אוטיסטים, שעמם אני בקשר, על עניים שאני תומך בהם. הם חשבו עד יום שני שאני מלאך טוב שנפל עליהם משמיים. עכשיו, בבום, הפכתי למפלצת מין תוקפנית וחסרת מעצורים. 