"שש בבוקר, חורף 1993, קולומביה. רותי אחזה בשפופרת, בוכה ומתפללת לאלוהים שמה שהיא שמעה לא נוגע לבעלה, עורך הדין 'משה היהודי', או לחברו הטוב טיטו ריאנה... 'תענו, תענו', מלמלה לעצמה בעודה ממתינה למענה מעברו השני של הקו. רק שלא קרה להם כלום, התפללה. באותה השעה ישנו טיטו ומשה באחת מדירותיו של טיטו ריאנה, מבכירי קרטל 'מדיין' שפעל בקולומביה. לבסוף הורמה השפופרת מעברו השני של הקו...

"'בוקר טוב', אמר משה בקול מנומנם. 'מה קרה שאת מצלצלת בשעה כזו? הכל בסדר עם הילדים?', 'אתה לא מבין, משה, שמעתי ש... איך קוראים לזה... היה בלגן שלם', אמרה בבכי... 'היה פיצוץ, משה, היה פיצוץ ברכב ושני אנשים נרצחו. פשוט דאגתי לכם, מפני שדיווחו שאחד מבכירי הקרטל נרצח והשני מצבו קשה מאוד'".

אלו פסקאות הפתיחה של הספר "נאמנות לא בכל מחיר" שפרסם חיים חביו, אסיר עולם. ב־1993 בגיל 23 רצח את אורן בן דוד וחיים דעבול, שני חברי ילדות משכונת תל כביר בחולון. הוא חשד שהם גנבו מצבורי חשיש שלו, והם חשדו שהוא עלה על עקבותיהם. הם ניסו לחסל אותו, והוא הקדים וחיסל אותם בתרגיל "כיפה אדומה".

כאשר אסיר עולם מוציא לאור ספר פרי עטו, דומה כי זו אמורה להיות חגיגה לעולם התרבות, ואולי להפך, אם להתייחס לאלה המתקוממים על כך שאסירים לומדים בכלא, ויש לא מעט מובילי דעה כאלה.

גם בשב"ס הדעות חלוקות. מצד אחד אנשי המקצוע מברכים על ההתפתחות האינטלקטואלית שאמורה לשקף תהליך של שינוי אצל חביו, אסיר מסוכן ביותר שב־15 השנים הראשונות זקף לחובתו אירועי אלימות חמורים, דקירות וסחר באמצעי לחימה ובסמים. מתאו בכלא רמלה הוא ניהל קו הימורים ביישובי הצפון, עם שני עבריינים המזוהים עם ארגוני פשיעה - אלי נעים (קוסם) ובאסם אגברייה־חרירי.

מצד שני, במודיעין השב"ס והמשטרה ובהנהלות מתקני הכליאה לא ממהרים לשים חותמת "משוקם" על האסיר "הסופר" חביו. שם ממשיכים לסווג אותו כמסוכן ומתזזים אותו בין אגף למתקדמים בכלא רמלה לבין אגף סגור וקשה בכלא אשל, אשר עובר תקופה אלימה ואגרסיבית ביותר - מלחמת כנופיות ותקיפות של סוהרים וקצינים, אירועים שהשב"ס אינו מדווח עליהם לציבור הרחב.

בתווך, הנציבות ודוברות הארגון דבקות בהחלטתן לא לאפשר ראיונות עם אסירים, על בסיס הוראת שעה בתקנות שב"ס המבקשת להזדהות עם חוק זכויות נפגעי עבירה, אף שבחוק אין איסור לקיום ראיונות עם אסירים. תחתיהם מגלה הדוברות פתיחות לכאורה, ומציפה את ערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות בסרטי תדמית. אין בהם מצוקת נדל"ן כפי שנקבע בבג"ץ, אין מחדלי שיקום כפי שנקבע בדוח מבקר המדינה, אין סמים ואין אלימות, והתקשורת האלקטרונית מתמסרת, רק תנו להם להכניס מצלמה.

וכי מה ההבדל בין כתיבת ספר לבין ראיון עיתונאי? לשב"ס הפתרונים. בינתיים רכשתי את הספר וקראתי בו, ולמדתי להכיר את האסיר "הסופר" חביו באמצעות עשרות שיחות טלפון שבהן הקפיד להדגיש כי הוא אינו מתראיין, עובדה שלא מנעה ממקורביו ומעורך דינו מיכאל כרמל לצטט שיחות נפש שקיימו עמו לאורך השנים.

"חיים חביו. צילום: באדיבות "פוסטה"חיים חביו. צילום: באדיבות "פוסטה





פשע וסמים בתל גיבורים

מחבר הספר גדל בתל גיבורים, שכונה שבתקופתו הייתה מוכת פשע וסמים קשים, בדיוק כמו ג'סי כהן הסמוכה, להורים ממוצא טורקי, כבן יחיד לצד שתי אחיות. אביו היה פועל בחברת תנורים, אמו עקרת בית. שניהם קשישים כעת, וספק אם יזכו לראות את בנם היחיד משוחרר.

בילדותו לא החסירו ממנו דבר, אבל האלימות הייתה דרך חינוך מקובלת, וכבוגר האלימות הייתה דרכו הבלעדית לפתרון בעיות. את הוריו הוא כיבד, אבל כבר בבית הספר החל לכסח, וכך גם בשכונה. שכנים רבים היו נרקומנים ואסירים לשעבר, ומקרי רצח ואלימות היו עניין שבשגרה.

מכאן התפתח הסיפור המוכר של שכונות המצוקה בישראל. בגיל 12 מעשנים סיגריות, ממשיכים בחשיש ואז גונבים בשביל לקנות חשיש, אבל למה לגנוב אם אפשר למכור חשיש, ליהנות מהסוטול ולעשות כמה שקלים. על חברי הילדות מהבתים ההרוסים צה"ל ויתר, על חביו מהמשפחה הנורמטיבית לא, אז במבוכתו כי רבה עשה הכל כדי להשתחרר ולחזור לשכונה. עריקות, בדיקות שתן מלוכלכות, ושמונה חודשים בכלא הצבאי עד לקבלת הפטור. רק אחרי 20 שנה נפל לו האסימון שהוא פספס אז בצבא את ההזדמנות לבנות לעצמו חיים טובים. אבוד לו.

כנער גנב וכחשישניק שנפלט מהלימודים הוא עבד גם כשוליה של גזרן בחברת קונפקציה, ואחרי השירות הקצרצר בבסיס חיל האוויר בחצרים חזר למקצוע כעצמאי, היה גוזר ומייצר ומוכר בשווקים. בשוק באר שבע פגש בדואים שלימדו אותו כי למכור חשיש הרבה יותר משתלם מאשר לייצר ולשווק טקסטיל.

העריק המשוחרר חביו התחיל להביא מהנגב "אוקות" חשיש (אריזות של 1.2 ק"ג) והיה מוכר אותן לקמעונאים בשכונה ומחוצה לה. מכאן החלו הקנאות והתחרות. מחבורה אחת של עבריינים צעירים בתל גיבורים הם התפלגו לשתיים: אחת התרכזה סביב חביו, ושנייה סביב השכן אורן בן דוד, בן למשפחת פשע מובילה. יום אחד נעלמו לחביו מ"הזולה" כמה אוקות של חשיש משובח, הוא חשד בחבר הילדות בן דוד אבל נמנע מתגובה עקב חוסר בראיות. בפעם השנייה הוא הציב על הזולה תצפיתן, והלה קלט את הגנבים מהחבורה היריבה.

במלחמת המוחות שהתפתחה, אלה שגנבו ציפו שהקורבן ישתף אותם בדבר הגניבה, אבל חביו שתק. יום אחד הוא חשף רימון שהוצמד בחוט דיג וחכה לצמיג מתחת לביואיק ריגל שלו. חביו שוב לא דיבר, כי מבחינתו, "בחיים האלה צריך לעשות, לא לדבר". כעבור שבועיים הוא הציע להם עסקת חשיש טובה, הם בלעו את הפיתיון.

חביו ושותפו עופר שמעון הביאו את בן דוד ואת שותפו חיים דעבול לנקודת מפגש בחולות. בזמן שהחבר שמעון הלך להביא מהזולה את החשיש, חביו ושני יריביו הסמויים מיששו בחשיכה את הסכינים שבכיסיהם. שמעון חזר עם אקדח במקום חשיש, העמיד אותו מולם וירה, אבל הנשק נתקע. חביו התעשת ראשון: הוא זינק עם הסכין לגרונו של אחד מהשניים ובהמשך לשני, ואחרי קרב קצר לחיים ולמוות, היו גופותיהם של בן דוד ודעבול מוטלות בחול.

הם הספיקו לקבור את הגופות סמוך לשם ולסלק מהזירה את שתי המכוניות, אבל המדע הפורנזי ועוד כמה עדים בחקירה מתוחכמת נוספת של אפרים ברכה המנוח, מלווה כרגיל בגיוס של עבריין בכיר כעד תביעה מרכזי, שלחו את השניים למאסר עולם.




נאמנות לא בכל מחיר". צילום: יח"צ"נאמנות לא בכל מחיר". צילום: יח"צ"




סינדיקט הימורים בכלא

איך התחושה להיכנס לכלא בגיל 23 עם שני מאסרי עולם על הראש? חביו הזועם רדף עם מטאטא אחרי הקב"ט של כלא רמלה והועבר מיד לאגף סגור בכלא באר שבע, שם נדקר ודקר ונשלח לחצי שנה בצינוק זעיר בגודל מזרן ודלת ברזל בגובה מטר, בלי מנורה, בלי כיור ומים זורמים, רק חור קטן בתקרה לאור, מכל פלסטי מעופש למי שתייה ודלי לצרכים. פעם ביום היה יוצא לחצר קטנה, למקלחת ושירותים.

את מרבית המאסר ריצה בכלא שאטה, שם נבנה מסלול הקריירה שלו כאסיר שאסירים וסוהרים עושים לו חשבון. "בשאטה הדוקר היה מגיע לבית חולים לפני הנדקר, כי הסוהרים היו שוברים לו את העצמות", הוא אומר בשיחה עם הסנגור שליווה אותו אז, עו"ד מיכאל כרמל, "הגעתי לשם ילד. שמעיה אנג'ל היה באגף למטה, ניסים אלפרון באגף למעלה".

התל אביבים מיהרו לאמץ את הילד מחולון ושלחו אותו לדקור כל מי שלא שחרר חומר, סיגריות ושאר עניינים, או סתם הרגיז אותם. בכל פעם שרף האלימות של חביו שבר שיא, הוא נשלח לבידוד בכלא באר שבע השנוא עליו. אבל מנהל כלא שאטה הנערץ עליו, שלמה רואימי, דאג להחזיר אותו. "רואימי היה מנהל קשוח והקצינים שלו היו אלימים ביותר, אבל הוא אהב לעזור לבחורים טובים", מזכיר חביו לעו"ד כרמל, שנטל חלק במאמצים להוציאו לחופשה.

"הנציבה לשעבר אורית אדטו באה עד אלי לתוך החדר בשאטה עם רואימי, זוכר? היא אמרה לי: 'אני נותנת לך חופש ואתה, אל תאכזב אותנו'. זוכר שאמרתי לה: 'גברתי הנציבה, מילה של כבוד, יוצא בזמן, חוזר בזמן, לא מפר תנאים'. רואימי אמר לי אז שחצי שב"ס התערבו שאני לא חוזר, אמרתי לו: 'שלמה, תעלה את ההימור ותרוויח'".

אחרי תשע שנים חביו יצא לחופשה ראשונה וחזר בזמן, ואחריה יצא לחופשות נוספות, ובאחת מהן התחתן לראשונה. כמשתמש כבד חזר מכל חופשה עם סמים, שפירושם חיכוכים עם אסירים תובעניים. הוא דקר אחד מהם וסגר לעצמו את מסלול החופשות עד היום הזה, והועבר לכלא רמלה בעקבות רואימי, שעבר לנהל את הכלא המרכזי בישראל. שם נגמל לפני עשר שנים, אבל שם גם התגבשה חברות הנפש בינו לבין העבריין הירושלמי אלי נעים (קוסם), לצד פיגורות כמו האחים איסקוב מהקריות ובכירים מהמגזר הערבי.

מתוך החבורה הזו בכלא רמלה ובתי סוהר נוספים צמח מיזם הימורים. חלק הפעילו את אנשיהם בערי הצפון להסדיר את המכונות והמועדונים, חלק גלגלו את ההכנסות בשוק האפור ומשם העבירו אותו לעולם המסחר כהלבנת הון. הכסף של חביו הושקע אז בחנות ירקות גדולה בהרצליה ובעוד שתי פיצוציות. ב־2011 המשטרה ומודיעין שב"ס עלו על המיזם, ורשות המסים לקחה הכל. חביו נשפט על הלבנת הון לשבעה חודשים במצטבר למאסר העולם, והחל לחשב מחדש את מסלול חייו בכלא. הפעם הוא פנה להתעמק באפיקים הטיפוליים של הגמילה מסמים, וכך הגיע אל עולם הספרות.





לא בכל מחיר

בקבוצת גמילה שהנחתה העובדת הסוציאלית קרן קימלסון במחלקת "הבשורה" של כלא רמלה, היא ביקשה מהמשתתפים לכתוב על 12 תחנות בחייהם. "אני לא כתבתי ושנים לא החזקתי עט", קיטר חביו, והיא התעקשה שינסה: "תחזיק את העיפרון ותתחיל, וזה ילך לבד". תוך זמן קצר מילא האסיר האלים והוולגרי שלוש מחברות של 40 דפים, ולפי אחד הדיווחים, כאשר הקריא מהן לחברי הקבוצה, קימלסון הזילה דמעות ועשתה שימוש מוגבר בחפיסת טישו צבעונית שרק ממתינה לרגעים מסוג זה. "אתה חייב לעשות משהו עם כישרון הכתיבה שלך", אמרה לו, וחביו הפנים ויישם.

"כוס אוחתו הישראלים האלה, לא יודעים לעשות אף סדרת פשע אותנטית. מה 'הבורר'? סדרה חארטה לילדים", התלונן בפני אהרון חסין ("במבו"), אסיר עולם שישב איתו באגף ובהמשך האיץ בו לכתוב ותרם מניסיונו כמי שהיה מעורב ברשת להפצת סמים בארה"ב, עם נגיעות בדרום אמריקה.

לצד תהליך הכתיבה ונישואיו השניים למרסל, נפקחו עיניו למציאות החברתית בישראל שבה גדל כפושע, והוא פיתח נטייה פוליטית ייחודית. "דגי הרקק נתפסים ברשת, והכרישים קורעים אותה", הוא אומר בשיחות עם חבריו. "אלה שיושבים למעלה בכנסת, כל המושחתים, הם יביאו אסון למדינה. עזוב אותנו, האסירים, תסתכל מה עושים לזקנים, לניצולי שואה, לרווחה של הילדים. תראו כמה טמבלים אנחנו, הליכוד מזיינים אותנו ואנחנו נותנים להם את הכוח, בגלל הפחד מהערבים. למה, עוד חתיכת אדמה? תנו להם שיחיו.

"בתכלס, מי נלחם על הזכויות שלנו? אנחנו 20 אלף אסירים, תוסיף את המשפחות והחברים, אנחנו יכולים להשפיע, שיצביעו למרצ. אבל קשה להעביר את המסר הזה, כי אנשי מרצ ומפלגת העבודה מתנכרים אלינו. שיבואו לבתי הסוהר, שידברו על שינוי, הם יקבלו כאן כוח". במסגרת הטיפול הפך חביו אסיר מועדף להעברת מסרים לאורחים מבחוץ, אבל זה אינו מקל על תנאי מאסרו. בשב"ס דוחים את בקשותיו לחופשה, וגם ההכנה להליך שיקום רשמי לקראת ועדת השחרורים בעוד כשלוש שנים נדחית בגלל תיק ההימורים והלבנת הון שביצע.

את הספר הוא כתב במשך ארבע שנים, יום ולילה, ללא תאורה מספקת ובכתב יד. זה סיפור על ראשי הקרטלים המפורסמים של קולומביה, מדיין וקאלי, שמעבר למלחמה ביניהם נאבקים בחתרנים מבית השואפים להשתלט על הקרטל אחרי חיסול מנהיגיו. את הדמויות עיצב מתפיסת עולמו, כמי שגדל בבית טורקי דובר ספניולית, אבל גם בהשראת סיפורי אסירים קולומביאנים בישראל וישראלים שחזרו מהתופת בבתי הכלא של דרום אמריקה.

בצד ראשי הקרטלים, הג'ניוס היהודי־ישראלי זוכה לביטוי נרחב בספר, ויש האומרים בדיוק כמו במציאות, וכמובן גם ה־DEA, ששותל פסיכולוגית מקומית במשפחת הפשע. זו מתאהבת בטיטו ריאנה, הופכת סוכנת כפולה ומזהירה אותו מפני אח אחד המנהל משא ומתן עם המשטרה הפדרלית, ומפני האח האחר השקוע עד צוואר בקוקאין ובזונות צעירות. על הזווית היהודית והטוויסט הישראלי המפתיע, כדאי לקרוא בספר עצמו, שכבר נמצא בחנויות הספרים, ובספר השני שייצא בקרוב.

עבור הקלדה, עריכה, הדפסה, כריכה והפצה לחנויות הספרים הוא שילם 40 אלף שקל, אבל מחודש אוגוסט נמכרו רק 100 ספרים. אולי משום שבמוספי התרבות בארץ לא משתגעים על ספרים של אסירים יהודים. כעת נותר שיתגשם החזון של חביו: "אם הספר ייפול לידיים מקצועיות, הוא חייב להפוך לסדרת טלוויזיה".

רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־posta.co.il tguvot@maariv.co.il