העולם החופשי מפוצל כיום לשני מחנות: המחנה האחד מורכב מהמדינות ומהממשלות שממשיכות ללכת במסלול הבינלאומי שהתווה הנשיא האמריקאי הקודם ברק אובמה. אובמה חתר לעולם ליברלי עם שוויון זכויות על רקע מגדרי, דתי, גזעי ולאומי; עולם ללא גבולות באשר לסחר חופשי והגירת פליטים ועולם שמקדש את זכויות האדם והאזרח. הוא קידם את האינטרסים האמריקאיים באמצעות דיפלומטיה קולקטיבית עם מעצמות אחרות. החלטות התקבלו מתוך הבנה הדדית ומתוך קונצנזוס בינלאומי, ללא כפייה של “שוטר אמריקאי”.
בעולם זה, למועצת הביטחון של האו”ם היה תפקיד חיובי, כמו בנושא הטלת הסנקציות על איראן וצפון קוריאה. בין היתר, הנשיא לשעבר שם קץ לשתי מלחמות באפגניסטן ובעיראק וקידם פתרונות דיפלומטיים בנושא הנשק הכימי של סוריה והנשק הגרעיני של איראן. הוא העדיף הסכמים לא מושלמים על מלחמות סרק. הוא היה דמוקרט בבית ובעולם. איתו צעדו הדמוקרטיות העיקריות בעולם, ובהן גרמניה, צרפת, מרבית מדינות האיחוד האירופי, קנדה ויפן. לאמריקה היו חברים בעולם, ולכן היא הייתה חזקה יותר. רבים מתגעגעים לאובמה באמריקה ומחוצה לה.
ויש עולם שצועד בדרכו של דונלד טראמפ, אשר מוביל את אמריקה למדיניות ולתפיסת עולם לאומנית בדלנית, וגזענית נגד מיעוטים, תוך התנגדות לתהליכי גלובליזציה בתחומי הדיפלומטיה, הסחר החופשי ואיכות הסביבה. מבחינת תפיסה, במחנה זה נמצאות במידה מסוימת גם בריטניה של תרזה מיי בגין היציאה מהאיחוד האירופי, רוסיה, סין, מדינות המפרץ ובמידה רבה גם מדינת ישראל תחת שלטונו של בנימין נתניהו. טראמפ הוא מסוכן לאמריקה. בעולם של היום לא ניתן להגיע ליציבות בינלאומית על ידי כפייה של שריף אמריקאי, כפי שנשיא ארצות הברית עלול ללמוד בדרך הקשה.
בישראל, ובמיוחד בממשלת נתניהו, הולכים בחפץ לב בעקבותיו של טראמפ. ראש ממשלת ישראל, כמו גם טראמפ, לא רואים בשימוש בכוח מוצא אחרון, סולדים מאיחודים רב־לאומיים כגון האו”ם והאיחוד האירופי, מעריצים את ולדימיר פוטין ורואים דיפלומטיה בינלאומית בדרכי שלום כנאיבית. במישור הפנימי הם גם דומים: סלידה מהאליטות המסורתיות, מאבק להחלשת הרשות השופטת והתקשורת, הדרה של מיעוטים. מגילת העצמאות הישראלית והחוקה האמריקאית מהם והלאה.
שניהם פוליטיקאים ממולחים ותאווי שררה, המתבססים על בסיס תמיכה פופוליסטי ודמגוגי של מעמד ביניים לאומני. עבור אמריקה, ייתכן מאוד שזו אפיזודה חולפת, אולי כבר ב־2020. עבור הדמוקרטיה הרופסת שלנו זו הידרדרות מסוכנת, ומתקרב היום שבו אזרחי ישראל יצטרכו להחליט לאיזה חלק במשפחת העמים אנו רוצים להשתייך.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה - מנהיגים צעירים"