אחרי הפרסום של הערפדית לא הצלחתי לישון שלושה ימים. הרגשתי תופי טם טם דופקים לי בראש. חיסלתי את סטוק הקפה שהיה במזווה, לא בא לי להתקלח, לא אכלתי, לא עניתי לרוב הטלפונים. לא רציתי את קרבתן של נשים שביקשו לבוא לעודד, דחיתי את בואה של העוזרת, לא ירדתי לעשות קניות. כשהצלחתי אחרי שלושה ימים לנמנם, היה לי חלום איום ונורא שהקפיץ אותי בבהלה: חלמתי שאני מחסל את הערפדית ומתאבד. מאותו רגע החלטתי לצאת למלחמה על שמי הטוב וללכת עד הסוף.

כמה דקות אחרי שקיבלתי את ההחלטה פתחתי את הרדיו ושמעתי את קולו האהוב של אריק איינשטיין שר שיר שלא ידעתי על קיומו. אריק כתב את המילים, וברי סחרוף הגדול את הלחן. שם השיר "אנשים טובים". תקראו את המילים ותבינו:

היינו שבורים, המומים, כואבים
החלפנו מבט, השפלנו עיניים
אחר כך זעמנו, נשפנו, רשפנו
התחלנו לחרוק, לחשוף שיניים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו

תודה על השקט, תודה על האור
על הלב החם שהמיס את הכל
על הראש הבריא, סערת הנפש
הזמן היקר, החום והרגש
תודה על הרוך, התמימות הפשוטה
הליטוף, החיבוק, המילה הטובה
על הכל בו נשמת האדם עמוסה

תודה, אנשים טובים, תודה
תודה, אנשים טובים, תודה

היינו שבורים, המומים, כואבים
הפנמנו לאט, נשכנו שפתיים
אחר כך חשבנו, שתקנו, שמענו
כמעט ויתרנו, הרמנו ידיים
רצינו לשאול, לנסות להבין
ולא ידענו נפשנו
אחר כך חייכנו, לקחנו אוויר
זרקנו הכל וחזרנו לשנינו

תודה על השקט, תודה על האור...
תודה, אנשים טובים, תודה
תודה, אנשים טובים, תודה

בסמוך לשמיעת השיר של אריק הגיעה הודעת אס־אם־אס מאלמנתו, חברתי סימה אליהו הצנועה והנחבאת אל הכלים. וכך היא כתבה: "נתן, שלום, בימים האחרונים אני כל הזמן נזכרת שאני ועוד חברה באנו לבקר אותך בשארם בלילה. כדי שנרגיש נוח השארת לנו את הדירה שלך והלכת לישון אצל חברים. אני זוכרת שמאוד הערכנו אותך, אתה זוכר?". זוכר, סימה, זוכר נשמה טהורה.

כשקראתי את הפוסט של צופית גרנט, שבו סיפרה איך חילצתי אותה מ"טורפי לילה" כשהייתה שתויה בפאב תל־אביבי ידוע, זלגתי. כך היא כתבה: "קראתי את סיפורה של הדס שטייף על נתן זהבי והחלטתי לספר סיפור שלי על נתן. כשהייתי בת 23 בערך יצאתי לילה אחד עם חברים (שאני לא ממש זוכרת) לפאב בבן יהודה. שתיתי ושתיתי, ובשלב מסוים, כמו בדרך כלל, נטפלו אלי וכנראה ניסו לנצל את הסיטואציה גברים שהיו במקום. גם נתן היה שם. הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אלי. בשלב מסוים, ואני ממש זוכרת את זה כאילו זה קורה עכשיו, הוא ניגש אלי ואמר: 'בואי, אל תישארי פה. את לא יכולה לנהוג, בואי איתי'.

"נתן זהבי, שעד סוף חיי לא אשכח לו את הלילה המכונן הזה, לקח אותי אליו לדירה ועזר לי לעלות. הקאתי את נשמתי, הוא שטף לי הפנים, השכיב אותי עם הבגדים במיטה שלו, כיסה אותי ונשאר לשבת בכיסא כדי לשמור עלי. בבוקר הוא העיר אותי בעדינות ואמר לי: 'הכל בסדר, פחדתי שיפגעו בך. ישנת טוב'. הוא היה מדהים ועדין ורגיש והכי לא נצלן שיש.

"פגשתי גברים רבים בחיי, יותר מפעם הייתי כל כך קלה לניצול ואביוז, כי באתי משם. לכן נתן זהבי זכור לי כל כך לטובה, כי הלילה הזה נטע בי את התחושה שלא כל הגברים רוצים לפגוע בי. נתן, איש הרדיו שצורח ומקלל בריש גלי ולא רואה ממטר, בעיני אתה האיש הכי עדין בעולם ואני מכירה לך תודה. תודה רבה".

צופית הייתה הראשונה. פתאום החל מבול של תגובות נשים ברשתות החברתיות. האירוע עם צופית היה בפאב "שניידר". מי שהייתה ברמנית בבר ולימים גם נישאה לבעליו דני שניידר היא רחלה לוי, שכתבה: "אני מכירה את נתן שנים רבות. אז ככה... במשך כעשור הייתי משקה את נתן מבקבוקו האישי (ג'וני ווקר אדום) בבר המיתולוגי 'שניידר', שם נהג לשבת ערב־ערב בפינתו הקבועה. אני מכירה אותו לפני, אחרי ותוך כדי... מעולם, אבל מעולם לא נתקלתי ולא זיהיתי שום הטרדה מצדו לעבר שום אישה. תמיד נשים רצו להיות בקרבתו, תמיד היה מחוזר, ומעולם לא ניצל זאת לרעה. נכון שזהבי עצבני, נכון שהוא וולגרי ופרובוקטור לא קטן. נו, אז מה??? מעולם, אבל מעולם לא ראיתי אותו מטריד נשים".

מי שגילתה מעורבות שגרמה לי אושר היא בחורה שאני מכנה "עמבה". כשהיא הייתה תלמידת תיכון, היא צ'וטטה בצ'אט של הרדיו, והיו לנו שיחות ארוכות. נדמה לי שהיא הייתה אז בת 17, ויש לזה חשיבות. לימים "עמבה" רצתה לבוא לבקר ברדיו. היא התפלחה מבית הספר ובאה לאולפן. נערה עם מוח אנליטי חריף, צינית, עוקצנית, בעלת כושר ניתוח כמעט בכל נושא. היו לה כמויות ידע מדהימות יחסית לבת גילה.

היא הייתה בביתי מספר פעמים. היינו מתכסחים ולמרות גילה הצעיר בעיני היא הייתה בן אדם בוגר. יפה וחכמה. בחיים לא נגעתי בה על רקע מיני. למה אני מייחס לה חשיבות? "עמבה" ראתה כמוני איזו "תלונה" נוספת מבית היוצר של הערפדית, שלפיה התכתבתי עם נערה בת 17. אני לא יודע במי מדובר, במה מדובר, ומה היו נושאי ההתכתבות בינינו.

"עמבה" התייחסה להתכתבות הזו בטקסט שכתבה בפייסבוק. אני מביא אותו כלשונו, אולי יפקח את עיניהם של כמה מטומטמים, כולל הערפדית. וכך כתבה בין השאר: "בינתיים אני רואה ש'התכתבויות עם נערות' זה התכתבות אחת עם נערה בת 17, שעד כה לא ראינו אותה או את ההתכתבות עמה, אלא בסך הכל שטייף טוענת שקרה דבר כזה, שזה אגב חוקי לחלוטין ולא משנה אם עשה זאת לפני שנים רבות או לפני שנה. למעשה, הוא יכול בגיל 90 לקיים יחסי מין עם נערה בת 17, וזה חוקי לחלוטין, היות שגיל ההסכמה המינימלי הוא 16 (ובפרט כשאין יחסי מרות - זהבי לא מחנך, לא רופא, לא מטפל משום סוג, לא מעסיק, לא אפוטרופוס וכו'), גם אם בעינינו זה לא יפה.

"בהקשר הזה, גם אם נניח ששטייף תוכיח שאכן הוא 'ניסה לפתות' נערה בת 17, הרי שזה לא מספיק כדי להגן עליה מפני תביעת דיבה, מכיוון שהיא צריכה להראות לא רק שהיה לה יסוד להאמין שמה שהיא מפרסמת זה אמת אלא היא גם צריכה לשכנע את השופט שבפרסום הזה יש חשיבות ציבורית.

"מה החשיבות הציבורית בלעשות שיימינג לגבר בגלל שהוא עושה מעשים שהחוק מתיר, עם נשים שהחוק מתיר לו ובאופן שהחוק מתיר לו וכשמדובר במשהו די מתבקש. חוץ מזה שתלוי על מה הוא תובע. אם הוא תובע למשל על אמירות על אונס ועל הטרדה, אז כל הסיפור של התכתבות עם נערה בת 17 לא רלוונטי בכלל.

"שטייף בת 60, מה שאומר שרוב חייה היא חיה בתקופה שבה הרבה מהמעשים האלה היו מקובלים חברתית והייתה נהוגה האשמת הקורבן. אישה שהוטרדה הייתה אוטומטית מתויגת כמתירנית, חסרת חוש הומור וכו', וזה היה תיוג שלילי. גם המשטרה לא הייתה מתייחסת לזה ברצינות כמו היום, שכן השוטרים מגיעים מתוך הציבור והם חלק ממנו. סביר מאוד שנשים בנות גילה של שטייף, שחיו באותה תקופה, ספגו הרבה יותר הטרדות ותקיפות מאשר נשים בגילי שהעבירו את גיל ההתבגרות בסוף שנות ה–90 ותחילת שנות ה–2000, אז רובנו כבר לא 'זכינו' כנשים בוגרות לחוות כל כך הרבה גועל, כמו שהדורות הקודמים הספיקו, ולנו יש את הפריבילגיה שגדלנו לתוך מציאות שבה יותר קל לנו להתלונן ולקבל את אמון המשטרה, מערכת המשפט והציבור.

"כל זה כמובן לא מצדיק 'תלונות' רפאים מהסוג ששטייף טוענת. זה פשוט גם לא כל כך נכון לתקוף מתלוננות (אמיתיות) על כך שלא התלוננו מוקדם יותר. זו לא הגנה טובה במיוחד נגד תלונות, מכיוון שתלונת אמת מאוחרת לא מבטלת מעשה שנעשה רק מכיוון שהיא מאוחרת, ותלונת שווא היא תלונת שווא, ולא משנה אם מדובר במשהו שלכאורה נעשה אתמול בערב או לפני מאה שנים".

היו עוד שלוש שורות שכתבה "עמבה" וריגשו אותי: "מהיכרותי עם הנשמה הטובה שבעין הסערה ועם העזרה שקיבלתי במצב מגעיל אחר, הסיפור של צופית גרנט נשמע לי הרבה יותר אמין ומתאים לזהבי מאשר סיפורי רוחות הרפאים של הדס שטייף".

אני יכול למלא מוסף שלם עם הפקסים לרדיו, מכתבים שאני מוצא מנשים בתיבת הדואר ופוסטים בפייסבוק. אני אסיר תודה להם, זה נותן לי כוח להילחם על שמי הטוב (למרות הפה ג'ורה). אז אסיים את הטור הזה בפקס שהגיע ביום שלישי מר"ל: "לפני כ–15 שנה נפלתי לשכרות בפאב תל־אביבי. אתה היחיד שעזרת לי, לקחת אותי לביתי כמו אבא טוב, המתנת בחדר המדרגות עד שעליתי לקומה השנייה ואז עזבת את המקום... אין כמוך איש יקר!".

***

ממש בעת כתיבת שורות אלו אני מקבל אס־אם־אס נוגע ללב: "היי נתן, אתה בטח לא תזכור את שמי. עבדתי בעבר ברוני הפקות (של אוריה צנגן) ועבדנו על פיילוט תוכנית תחקירים עם רון קופמן. גם אתה הגעת לשם כמה פעמים. אבל לא רק משם אני מכירה אותך. אני כבדת ראייה ושוחחנו בעת ההפגנה נגד סגירת ספריית העיוורים בנתניה. אתה איש ישר, רגיש ומיוחד, לוחם צדק משכמך ומעלה. אני תומכת בך ומוכנה להעיד לטובתך, בברכה מורן צח".

בגיל 71 אני מוצא את עצמי נרגש עד דמעות מכל פקס מכתב ושיחת עידוד.