1. בעוד אנחנו מצהירים חדשות לבקרים על קווים אדומים בסוריה שספק אם נרצה לממש, החל השבוע בעל הבית האמיתי לשרטט את הקווים העתידיים של האזור. בניגוד לג'ורג' בוש שנחפז להכריז על כך שהמשימה הושלמה, ולדימיר פוטין נזהר ודיבר רק על "שלב חדש" בסוריה, ואכן עכשיו מתחיל השלב השלישי במלחמה בסוריה, וגם הוא לא יהיה קל.

מ"ועידת הניצחון" שקיים פוטין בסוצ'י אף אחד לא יצא מרוצה - מלבד המארח. אפשר היה לראות את הפרצוף החמוץ של רג'פ טאיפ ארדואן ואת לחיצת המאולצת שלו עם חסן רוחאני. אסור לטעות בתמונות האחווה האלה: הציר האיראני־טורקי־רוסי רופף מאוד ומכיל הרבה אינטרסים סותרים.
ארדואן קיווה לשכנע את הרוסים להשאיר את הכורדים (PYD) מחוץ לפתרון העתידי של סוריה. פוטין הבהיר לו שזה לא יקרה ואף רמז שרוסיה לא ממש תתנגד לרצף כורדי ממזרח סוריה ועד לים התיכון - הסיוט של הטורקים. ארדואן כבר שילם עד היום מחיר לא קל על הפלת המטוס הרוסי לפני שנתיים, והשבוע הוא הבין שהתשלומים על התקרית עוד לא הסתיימו.

מי שלפני חודשיים כינה את הקנצלרית אנגלה מרקל "נאצית" בלי למצמץ, מבין היום את מה שהעולם כולו מתחיל להבין: אירופה פשוט לא נוכחת יותר בזירה הבינלאומית. בריטניה שקועה בתסבוכת הברקזיט, צרפת וגרמניה נתונות בצרות פנימיות, והיבשת הופכת חסרת השפעה. כשמזכירים לאירופים שהטורקים שמתחבקים עכשיו עם רוסיה הם חברים בנאט"ו - העיניים שלהם מזדגגות.





ארדואן כבר רואה באופק את הבחירות הבאות לנשיאות בעוד שנתיים, וחיכוך עם רוסיה וארה"ב הוא הדבר האחרון שהוא צריך לקראתן. אם יידרש, הוא ידחה את המהפכה האסלאמיסטית של טורקיה כדי לנצח בבחירות, והוא מבין שהוא עוד עשוי להתגעגע למרקל. רוחאני בא לסוצ'י כדי לגזור את הקופונים על תרומתו למאמץ המלחמתי של אסד, וגם הוא יצא מאוכזב. לרוסיה אין שום עניין בהקמת נמל ימי איראני לצד הנמל הרוסי שהוקם בטרטוס. אין לה גם שום צורך בהקצאת שדה תעופה לאיראנים שרק יגביר את פוטנציאל החיכוך ואי־היציבות בסוריה שלאחר המלחמה. הן איראן והן רוסיה לוטשות עיניים למשאבי האנרגיה, הצנועים יחסית, שיש בשטח ששוחרר במזרח סוריה. שתיהן גם חומדות את חוזי הענק של שיקום התשתיות הפיזיות והסלולריות של סוריה. רוחאני הבין שהרוסים לא מתכוונים לוותר גם בנושא הזה.

אנחנו, לעומת זאת, התעסקנו בהפרחת איומים חלולים על כוונתנו לפעול נגד כל נוכחות איראנית בסוריה. לפני שבועיים פרסם ה־BBC תצלום של בסיס קטן סמוך לדמשק, שתואר כבסיס שבקרוב ייכנסו אליו כוחות איראניים. אפשר לשער מי הפיץ את התצלום הזה. האם מישהו באמת חושב שישראל תתקוף את הבסיס הזה אם ייכנסו אליו כמה מאות חיילים איראנים? האם הם יאיימו על ישראל?

ההכרזה על קווים אדומים היא לעולם בעייתית: היא נוטלת מהמכריז את שיקול הדעת ומאלצת אותו לפעול, גם אם זה לא הדבר הנכון לעשותו, או להתגלות ככלי ריק. מוטב שנתמקד בלהבהיר לשתי המעצמות מה יהיה בלתי נסבל מבחינתנו במקום לאיים בפומבי. יש איראנים בסוריה והם יישארו שם - מה שחשוב הוא שלא תתבסס שם יכולת אסטרטגית איראנית. כמה צריפים מאוישים בחיילים איראנים באזור דמשק לא יהוו סכנה לקיומנו.

2. גם לאסד זה לא היה שבוע קל. הגיחה החשאית והקצרה שלו לרוסיה לא הסבה לו נחת. פוטין הודיע לו שהוא יצטרך לנסח חוקה שתהיה מקובלת על המורדים המתונים. חוקה כזאת עשויה להביא לקץ שלטונו. אסד ניסה למחות אבל אז הבהיר לו הרוסי שאם הוא לא יהיה חלק מהפתרון - הוא יהפוך לבעיה. במילים עדינות הוא הסביר לאסד שרוסיה לא מחויבת לשושלת שלו וגם לא לשלטון העלווים על סוריה. רוסיה רוצה לגיטימציה בינלאומית לסוריה של אחרי המלחמה, ואם אסד יפריע לתהליך - הוא ומשפחתו תמיד יוכלו לפרוש לדאצ'ה נאה לחוף הים השחור.

"בסוריה החל שלב חדש", היטיב לנסח פוטין. זה השלב השלישי במלחמת האזרחים שם, שעוד לא הסתיימה. בשלב הראשון נלחם אסד על חייו אל מול המורדים. רבים לועגים היום לאהוד ברק שניבא לפני שש שנים את קצו הקרוב של הנשיא הסורי, אבל האמת היא שאסד לא היה רחוק מזה. בשלב השני, כניסת הרוסים, השתנתה התמונה: הפעלת הכוח המסיבית שלהם מהאוויר, בשילוב פעולה יבשתית שהוביל חיזבאללה, החזירה לאסד את השליטה על רוב הטריטוריה והביאה לתבוסה של "המדינה האסלאמית".

עכשיו מתחיל השלב השלישי: התשתית הפיזית של דאע"ש הושמדה, אבל לא הרעיון. המונח המקובל בעולם הוא דאע"ש גרסה 2.0. אסד עוד יתמודד עם מתקפות טרור מרובות שישבשו את החיים ואת השיקום של המדינה ההרוסה. החדשות הטובות מבחינתנו הן שזה ידרוש מחיזבאללה להשאיר את אלפי הלוחמים שלו בסוריה ולא להחזיר אותם ללבנון. תהיה להם שם תעסוקה לעוד כמה שנים, והם עוד ימשיכו לדמם בסוריה.

3. המהלך הסעודי מול לבנון השיג את שלו: סעד אל־חרירי חזר לארצו וחזר בו מהתפטרותו, אבל הוא כבר לא אותו עלה תאנה למדינת חיזבאללה. כשהרמטכ"ל הלבנוני ג'וזף עאון מדקלם את דף המסרים של חיזבאללה ומתריע מפלישה ישראלית - לכל העולם ברור מי מנהל את המדינה הזאת. המהלך של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הפתיע לא רק את ישראל, אלא גם את ארה"ב. מב"ס הבין לאחרונה את מה שישראל הבינה כבר בשנות ה־90 - איראן היא אויבת עם פוטנציאל הרסני עבור מדינתו.



הוא נבון, הוא נועז, הוא צעיר, אבל הוא אחד, ואחד שצבר כבר המון אויבים. כרגע הכל תלוי בו ובשרידותו. מהלך מפתיע של אחד הנסיכים המנושלים נגדו יכול להפוך על פניה את הממלכה הסעודית. בצד ההתבשמות מבת הברית החדשה שלנו כדאי שנביא בחשבון את האפשרות הזאת. אף אחד לא באמת יודע מה מתחולל שם בתוככי הממלכה.

4. שר הביטחון ביקש השבוע תוספת לתקציב הביטחון כדי להיערך להתבססות האיראנית בסוריה. מדובר בסכום יחסית לא גדול: 4.8 מיליארד שקל על פני שלוש שנים, וראש הממשלה כבר מדבר על תוספת גדולה יותר. הכסף הזה מיועד לקניית עוד חימוש למערכה השקטה שמנהל חיל האוויר בסוריה, אבל גם להיערכות לקריסה של הסכם הגרעין עם איראן. ועם זאת, מה שהרבה יותר דרוש כרגע הוא היערכות של צבא היבשה ליום שבו יחזור חיזבאללה מסוריה ללבנון. זה לא יקרה מחר ולא יקרה מהר, אבל מתישהו זה יקרה, ואנחנו לא מספיק מוכנים.



צה"ל הפנה לא מעט תקציבים בעשור האחרון לכוחות היבשה. יש עוד הרבה פערים שצריך לסגור שם, אבל הפער העיקרי הוא במפקדי שדה. כבר שנים ארוכות שאנחנו מאבדים את מפקדי השדה המצטיינים שלנו בגלל תקריות משמעת כאלה ואחרות. אני לא מתכוון לאלה שפשעו בתחום טוהר המידות אלא לקצינים שסולקו מצה"ל על עבירות משמעת ואי־הקפדה על נהלים.

באווירה הטהרנית שהשליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט - כל חריגה מנוהל משמעותה סילוק. אסור להתעלם מנהלים, אבל האם אנחנו באמת צריכים לוותר על שירות של קצין מצטיין משום שהחזיק נשק במכולה שלו? או ששכח את המחשב ברכב? מבלי להקל ראש בצורך במשמעת, צבא שעסוק רק בהקפדה על נהלים, שאין בו שום גמישות בענישה, מייצר קצינים אפורים. וככה נראה המטכ"ל שלנו היום: אפורים בחאקי.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר
tguvot@maariv.co.il