40 שנה לביקור סאדאת: מצרים וישראל עשו יד אחת כדי לחסוך מעמיהם את פירות השלום

דיפלומט זר הוא האיש העסוק ביותר בישראל בימים אלה. שמו חאזם ח'יירת, והוא שגריר מצרים בישראל. 40 שנה מלאו לביקור אנואר סאדאת בירושלים, וכאן בישראל צוין האירוע בשלל בימות וערוצים. מאחר שמצרים סירבה לשגר אישיות בכירה מטעמה, מונה ח'יירת לשמש כפרזנטור הרשמי של אירועי ה־40 מהצד המצרי. 
 

בשבוע שעבר הוא היה לאורח המרכזי ביום העיון שערך מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן. ביום שלישי השבוע נאם בכנסת והתקבל בחמימות על ידי ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הכנסת אדלשטיין. שלשום היה אורח הכבוד בטקס הממלכתי בבית הנשיא ריבלין. ביום שלישי ישתתף באירוע דומה במרכז הבינתחומי בהרצליה. בתווך התראיין לגלי צה"ל ולרשת ב'.

אין ספק - ישראל חיבקה את השגריר ח'יירת והזמינה אותו לבימות החשובות ביותר של קבלת ההחלטות ועיצוב דעת הקהל אצלה. אין בכך כל מניעה. כך צריך לנהוג באורח חשוב. גם לשגריר הישראלי בקהיר החופש לפעול. הוא חופשי, למשל, לצפות בבניין הפרלמנט מבחוץ כמה שעות שירצה. גם לאוניברסיטת קהיר הוא רשאי להגיע, לעמוד בשעריה ולהביט בעוברים ובשבים. עומדת לו הזכות לחזר אחר בכירי העיתונאים, ואפילו להתחנן לראיון ברדיו.
 

שאלת הנורמליזציה היא סוגיה כואבת ביחסים בין שתי המדינות. יום אחד נתעורר ונבין מה הפסדנו. קהיר וירושלים חתמו על הסכם שלום, אבל מאותו רגע עשו יד אחת כדי לחסוך מעמיהם את פירותיו. למצרים אומנם נסיבות מקילות, שהרי היחסים איתם אינם סימטריים: בניגוד לישראל, השולטת על עם אחר, המצרים אינם שולטים בפלחי אוכלוסייה יהודית. לכל אחד משני הצדדים נימוקים, ולכל אחד שיטות משלו, אבל בשורה התחתונה, שניהם תורמים לריסון היחסים. חרם שיוזמת ממשלה על מגע עם שכניה הוא מנגנון של ימי האתמול, וסופו להיכחד. אבל עד שייכחד, כולנו משלמים מחיר. 
 

השגריר ח'יירת אמר לי השבוע כי עמי האזור מחכים בכיליון עיניים לרגע שבו ייהנו מן המשאבים והיכולות זה לתועלתו של זה. הוא כמובן צודק, אבל למה לחכות עוד 40 שנה, אפשר שזה יקרה כבר מחר בבוקר. מדענים מצרים מוזמנים למכון ויצמן, ספורטאים מצרים יתקבלו בברכה באצטדיוני ישראל. פוליטיקאים יוכלו לנחות כאן ולנסח בצורה מיטבית וישירה את משנתם. כל החרם הזה, ענה השגריר לשאלתי, ייעלם לאחר כינונה של פלסטין. אבל גם הוא יודע, כי לא החרם יביא להם את היום המיוחל. החרם הזה נלעג, והפלסטינים הפכו אותו לכזה. הרי הם עצמם מצויים במגע יומיומי עם ישראלים. 
 

בזמן שבו דילג השגריר העסוק בישראל בין בימה אחת לאחרת, השתדל עמיתו הישראלי, שגריר ישראל דוד גוברין, למען העלאת דרג ההשתתפות המצרית באירועים החגיגיים בישראל. הוא ניסה לדבר על לבה של אלמנת סאדאת, ג'יהאן, וזכה ממנה לסירוב. ניסה לשכנע את שר החוץ, סאמח שוכרי, ופניו הושבו ריקם. קהיר סירבה לעשות מן האירוע חגיגה, כי היא יודעת שלישראלים מין טבע משונה כזה: כשהם מדברים על שלום, יש להם נטייה להתרפק על ימי סאדאת; כשהמצרים מדברים שלום, הם רואים פתרון בערוץ הפלסטיני. 
 

קהיר חיה בתחושת דחיפות, לא מתאים לה להתרפק. לכן היא החליטה להסתפק בשגרירה בתל אביב. החליטה, וביקשה ממנו להרביץ תורה בכל פינה שאפשר. ואכן, סאדאת זה נחמד, הטיף השגריר, אבל עכשיו, אנא לִמְדו ממנו לעצב את העתיד. 

 

אוזן ישראלית חדה הבחינה כי קולו של שגריר ישראל בקהיר נעדר מן החגיגות. מעסיקיו במשרד החוץ מנעו ממנו לדבר עם כלי התקשורת בישראל.  השגריר דוד גוברין הוא דיפלומט ותיק, דובר ערבית, בעל תואר שלישי במדעי המזרחנות. השתקתו היא חלק מאיסור גורף המוטל על שליחי ישראל מעבר לים. למעט מקרים חריגים, הם אינם רשאים להשמיע לעם בישראל את דעותיהם, חוויותיהם ותחושותיהם בנוגע לשירות בארץ היעד. לעתים תופס מישהו שם בירושלים רגע של ביטחון, ומעניק לשגריר כלשהו אישור חריג לדבר. חגיגות ה־40 לביקור סאדאת, לשיטתם, לא הצדיקו את זה. 
 

במשרד החוץ תמצאו אין ספור דיפלומטים ודיפלומטיות בעלי יכולת אישית ראויה לציון, רמה מקצועית גבוהה וידע רב. בניגוד לדימוי שיצא להם, רובם עובדים קשה מאוד, ויש להם הרבה מה לחלוק עם הציבור בארץ. דוד גוברין מסוגל, לפי שולחיו, להתמודד עם קשיי השירות הייחודיים בקהיר, אבל מסוכן לאפשר לו לשוחח עם עיתונאי ישראלי. אולי הם רואים בו חייל וחוששים כי יביע, חס וחלילה, דעה אישית. ייתכן שנודע להם בחשאי כי אינו בקי בחומר הנלמד, וכי ביכולתו לסבך את מדינת ישראל בתקרית דיפלומטית עם מצרים.
 

מאחורי האיסור שהוטל על ד"ר גוברין לדבר עם התקשורת בישראל מסתתרים זלזול וחולשה. זלזול, כי נראה שהבוסים אינם סומכים על השליחים הבכירים שיבטאו נאמנה את עמדות המדינה ששיגרה אותם לארצות היעד. חולשה, כי הם מעדיפים להשתיקם, רק שלא יצטרכו לפתור את הבעיה שהם מדמיינים כי הם עלולים ליצור. 
 

ההוראה הזו אינה חדשה. לאורך השנים נאסר חליפות על השגריר בקהיר להתראיין לעיתונות ישראלית (בעודו משחר נואשות לתשומת לבה של התקשורת המצרית). השבוע הגיע האיסור לשיא האבסורד: ראש הממשלה (שהוא גם שר החוץ) עומד מעל במת הכנסת ומכריז בגאווה כי רק באחרונה הוא נפגש עם הנשיא א־סיסי בניו יורק, פגישה שהעמיקה את יחסיהם, ובאותה עת, לשליחו בקהיר אין רשות לומר על כך מילה לעיתונות הישראלית. 
 

אבל גוברין, ולא רק הוא, איננו השגריר של משרד החוץ בלבד. הוא השגריר של כולנו, והוא גם סמל. הציבור בישראל זכאי לשמוע מפיו על מצב היחסים עם קהיר. לאיזה יחס הוא זוכה ממארחיו? האם נוהגים בו בכבוד? האם מטילים עליו מגבלות כלשהן? האם חייו בסכנה? האם דלתו פתוחה ללשכת הנשיא א־סיסי? מה מצב היהודים שם? מדוע לאחרונה מגיעים ישראלים רבים לקהיר? מדוע כבר שש שנים אין בה שגרירות? מהם האתגרים העומדים בפני ההנהגה המצרית? 
 

אלה שאלות שכל דיפלומט מנוסה יידע להשיב עליהן, אך שולחיו של ד"ר גוברין סבורים, כי שגריר ישראל הוא רק השגריר שלהם. הם שכחו שהוא השגריר של כולנו. שחלק מבניית מעמדו של שגריר היא חשיפתו לאור זרקורים. שתפקידו להביא כבוד וגאווה למדינתו, ולא להסתתר כחתול במאורתו. הם שכחו מהי משימתו האמיתית - לקדם יחסים בין העמים, ולא רק לתחזק אותם. שכחו להיות יצירתיים, אמיצים, אסרטיביים ואם צריך, גם קצת חוצפנים. בקיצור, הם שכחו מה זה להיות ישראלי.