מעבר לקטטות היומיום, הסיפור הוא מי הם בכלל החרדים האלה שמנהלים את המאבקים הפנימיים שבינם לבינם על גבם של החילונים, מדוע ניתן להעריך שהם החוליה החלשה בקואליציה, ומי זה בכלל העם היהודי הזה שהחרדים הם חלק ממנו.

הנשיא ראובן ריבלין הבין מה שכל סוציולוג בגרוש יודע מתוך אינסטינקט: אין דבר כזה עם ישראל. יש אוסף של שבטים ואוסף של חיבורים ברמות שונות בין שבט אחד למשנהו. מה שאמור לחבר ביניהם, היהדות, הוא כיום לא הגורם המאחד אלא המפריד. אבי גבאי, בניסוח של פוליטיקאי מוכוון מטרה, דייק כשתיאר מה שקורה בפועל: היהדות של השבט הלאומני־דתי והשבט החרדי מרחיקה ממנו את שבט השמאל הליברלי־חילוני. ובצדק גמור. מי שם לעזאזל רוצה להיות יהודי־חרדי או יהודי־דתי־לאומני?

הבעיה היא תופעת היהודים ה"מסורתיים", שקונים יהדות לייט בלי להרוג את עצמם באוהלה של תורה או בווילה בהתנחלות. גבאי ושכמותו סבורים שה"מסורתיות" הזו תקרב את היהודים לייט לשמאל לייט. אולי. ה"מסורת" בגרסתה הישראלית־עכשווית היא מסורת המבוססת על פחדים, שנאות, גאווה ריקה וטקסים חלולים. והיא מנוגדת למסורת של קבלת האחר, שוויון, צדק לכל והפרדת הדת מן המדינה.

בראשיתה של התנועה הקיבוצית ניסו לגבש מסורת יהודית אלטרנטיבית תואמת ערכים ליברליים. זה היה קצת מאולץ אבל ענה על הצרכים היהודיים של דור המייסדים, שהשליך לפח ההיסטוריה את המורשת הגלותית. הזינוק הדמוגרפי של השבטים הלאומנים־דתיים־מזרחיים־חרדיים לווה בעוינות לשבט המייסדים והחזרת עטרה ליושנה - תודה, בגין.

הנשיא ראובן ריבלין. צילום: מארק ניימן, לע"מ

העוינות הזו חיסלה את הניסיון ליצור כור היתוך על פי מודל ההומניזם המערב־אירופי, וביססה את הדת כסימן היכר בלעדי של היהדות. בניגוד ליהדות החילונית, הדמוקרטית, המבוססת על קשר היסטורי בעל סממנים לאומיים מובהקים ושיש לו זכויות בהיסטוריה האנושית. וכן, גם זכויות על ארץ ישראל. לא משום שאלוהים ציווה אלא משום ששורשינו משורגים כאן. אכן, הודות לאמונה הדתית שסייעה לשמירת הזהות והקשר, אבל סיימה את תפקידה כמאחדת בלעדית כאשר הוקמה המדינה.

אנחנו כאן משום שבעולם מבוסס לאומים, אם אין לך ארץ ומדינה, אין לך זהות ואין לך ביטחון. שבט המייסדים החילוני נטל את הזכות למדינה בכוח הזרוע ועל חשבון עם אחר שהיה כאן. גם אם אותו עם לא היה אז ממש אפוי כעם וכמדינה (עשרות שנות כיבוש משני צדי הקו הירוק גיבשו אותו ככזה). כשהגיעה ההזדמנות להסדר אחרי מלחמת ששת הימים גברה החמדנות של שבט הדור החילוני המייסד והתחברה לציווי האלוקי של שבטי היהדות החרדית והמסורתית, ומכאן ואילך אנחנו בעסקי נדל"ן קדוש.

החוליה החלשה

לא פעם שאלתי כל מיני חילוני ארץ ישראל השלמה איך עובדת השותפות הזו עם הציווי האלוקי, שהוא ההצדקה האולטימטיבית של המאמין הדתי להרוג וליהרג. התשובה היא בדרך כלל הלחמה רופפת של היסטוריה בת אלפי שנים ומצג שווא של בעיות ביטחון שמאיימות עלינו ברגע זה ממש (ערבים בכלל, איראנים, פלסטינים, חיזבאללה וכו').

מצד שני, לקטר החרד"לי אין רוב שיאשר הקרבת חיים על מזבח ההתנחלויות בגין ציווי אלוקי ישיר, והם זקוקים לתוספת אלקטורלית. לכן רץ כאן הקמפיין שמחבר את "מסורת ישראל" לציווי האלוקי. וזה עובד. גם אם "מסורת" היא לא יותר מאוסף של טקסים. המסורתי המצוי הוא מאמין על תנאי (התנאי הוא שלא יבלבלו לו את המוח עם תרי"ג ושאר ניג'וסים). תחבוש כיפה, תנשק מזוזה, ויאללה אתה בפנים. גם אם כל המסורת הזו היא לא יותר מתרגיל בזהות מפוברקת על הרצף של "אם לא יועיל לא יזיק", משהו כמו כדור פלצבו.

מי שלא קונה את המסורתיות אפס קלוריות מצד אחד ואת הציווי האלוקי נוסח הרב קוק ומתנחליו הם החרדים, וזה המקום לחזור לאיום של ליצמן ולשבט החרדי. מבחינתי, פענוח החידה החרדית הוא הצצה משועשעת ברמה של אקזוטיקה אנתרופולוגית בניתוחיו הנפעמים של אבישי בן חיים בערוץ עשר, ותהייה על הדיווח הצונן של יאיר שרקי בערוץ 2.

חוץ מזה ביליתי שנה פלוס, מדי יום חמישי, בתוכנית רדיו קול חי בבני ברק כחילוני תורן בין כמעט כל הפלגים. השידור עצמו ארך כשעתיים, ושם קלטתי קמצוץ על זרמי המעמקים בעדה החרדית. ההפסקה בתוכנית כללה מתקפת פחמימות ויציקות של קיגל וצ'ולנט בחסות מסעדה בני־ברקית, ודיון צוהל בהלכות פנים חרדיות שמעבר לשידור עצמו. בכללי, זה היה חתיכת שיעור שניגמרע.

לא הצטרפתי לפוניבז', אבל למדתי שליצמן וחבריו הם החוליה החלשה בשרשרת הקואליציונית. הסיבה: יש להם אלוהים. באמיתי. הם לא סופרים את החרד"לים (א"י השלמה לא מעניינת אותם), את החילונים (חיה ותן לחיות בלי הדתה) ואת המסורתיים (בדיחה בעיניהם). הם סופרים רק את הכסף שמסייע לתחזוקת קרב המאסף שהם מנהלים נגד העולם כולו. לא מתערבים בנושא חוץ וביטחון אבל יודעים שפתרונות הדיור בגושי ההתנחלות שלהם מובטחים בכל סצנריו. ובמקביל מבינים את בעיות ההתנחלויות המבודדות ללא המשקולת הרעילה של ציווי אלוקי תלוי רישום בטאבו.

אין כמוהם להבין שהאיום הגדול ביותר עבורם הוא החלחול של העולם החיצוני אל אורחות חייהם, ובייחוד הם מאוימים מצד המצ'ואיזם החרד"לי שמוזרק היישר לבלוטות ההורמונים של אברכיהם ומאיים לסחוף אותם. האסטרטגיה האמיתית שלהם היא היפרדות פוליטית וחברתית מגוש הימין הדתי־לאומני ותמיכה ברגיעה ביטחונית. הבעיה היא שהם אינם מסוגלים לממש אותה בימים שבהם מושלת בכיפה חלוקה בין עוכרי ישראל לשומרי אמונים. לכן הם זקוקים לאיזה כאוס משברי כדי לדלג לקואליציה אלטרנטיבית. סיפור עבודות הרכבת בשבת הוא סוג של בלון ניסוי. קדימה, חברים, אנחנו איתכם.