דרמת ההחלטה של האו"ם בכ"ט בנובמבר זכתה אצלנו למשמעות מיתית, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל ההחלטה המפורסמת. האמת רחוקה מכך – העצמאות עצמה, ההתיישבות בארץ, החוסן והשגשוג באו רק בגלל עוצמתנו שלנו ולא הוגשו על מגש כסף חיצוני. ההחלטה גופא היא רק חוליית ביניים בשרשרת של החלטות בינלאומיות, שנבנו על בסיס ההתעצמות השיטתית שלנו. היא אפילו לא ההכרה הראשונה של הקהילייה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. ההחלטה הראשונה והחשובה יותר התקבלה בסן רמו ב־1920 על ידי חבר הלאומים. שם אומצו עקרונות הצהרת בלפור, והוקם מנדט בריטי שנועד להחזיק בארץ כפיקדון עבור העם היהודי, להקמת מדינה והתיישבות צפופה בכל חלקי ארץ ישראל. ההחלטה הזו גם אומצה בסעיף 80 למגילת האו"ם. 

בד בבד, החלטת כ"ט בנובמבר לא נבעה מהבלחה של מוסר כליות בקהילייה הבינלאומית בעקבות השואה. היא הושגה בשל צירוף נסיבות של פוליטיקה בינלאומית ומשיכת חבל בין אינטרסים סובייטיים ואמריקאיים, תוך אדישות חיובית מצד מדינות אמריקה הלטינית.

ההחלטה בוודאי שלא קבעה את גבולות המדינה היהודית או את הסטטוס של הפלסטינים. גבולות מדינת ישראל הקדושה של לפני 1967 הם פחות או יותר קווי העצירה של כוחות צה"ל בתחילת 1949, שעוגנו בהסכמי שביתת נשק זמניים. מה שנכלל במדינה הוא מה שהצלחנו לשחרר בכוח. גבולות תוכנית החלוקה, להזכיר, היו מצומצמים בהרבה. ירושלים כולה הייתה אמורה להיות בשליטה בינלאומית. חלק מהגליל והנגב, לרבות באר שבע, אשדוד ואשקלון, היו אמורים להינתן לשליטה ערבית.




התמיכה היהודית שימשה כלי טקטי בלבד

הגבולות ששורטטו בהחלטת האו"ם גם לא מבטאים הסכמה אמיתית בין הצדדים. הצד הערבי דחה את עצם התהליך באו"ם ואת תוצאותיו. כדרכו, הוא עשה זאת באופן מוחלט ורצחני, בהמשך לסרבנות והרצחנות לנוכח הצעות קודמות של הקהילייה הבינלאומית, החל מתוכנית הקנטונים וכלה בהמלצות ועדת פיל. הצד היהודי, ברובו, אומנם הסכים להחלטה באו"ם, אבל לא ראה בה סוף פסוק. היא שימשה כלי טקטי בלבד להחזרת הארץ כולה לשליטתנו. כך ראה את זה דוד בן־גוריון, שעמדותיו כלפי ההסכמה לחלוקת הארץ בנובמבר 1947 היו זהות לדברים שכתב לבנו עשר שנים קודם לכן, עם פרסום דוח ועדת פיל: "ההנחה שלי", כתב בן־גוריון, "כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא התחלה... הקמת המדינה ואפילו חלקית היא תגבורת כוח מקסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה... אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם - ואז אני בטוח שלא ייבצר מאיתנו להתיישב בכל חלקי שאר הארץ".

נאמן לקו זה, פעל היישוב היהודי כדי להתרחב, ליישב, להתעצם ולקבוע עובדות בשטח, שרק הן יקבעו את קיום המדינה וגבולותיה. משום מה, דווקא ממשיכי המחנה הפוליטי של דוד בן־גוריון קיפלו את הדגלים שלו ושל התנועה הציונית כולה אחרי מלחמת ששת הימים.

אבל הערבים לא קיבלו את החלטות 29 בנובמבר, וממשיכים באותו הקו עד היום. מאז תחילת ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ, הם לא מסכינים עם עצם הנוכחות שלנו כאן בכל גבול שהוא. דווקא על הרקע הזה שרר קו מאחד בין כל חלקי התנועה הציונית, שתקף גם היום. והקו הזה מחייב להמשיך בדרך שהתווה דוד בן־גוריון.