שבוע שעבר חגגתי יומולדת, ואין כמו יום הולדת 48 כדי לגרום לך להרגיש כמו דור תש"ח. כלומר, מצד אחד אתה מקבל כבר לא מעט כבוד והערכה מאנשים צעירים, ומצד שני התחושה היא שמסתכלים עליך קצת כמו על מי שתוקפו עומד לפוג. כבר קרה שהגעתי לפגישות בכל מיני מקומות שבהם קיבלו את פני עובדים בני 20 וקצת בחיוך מתנצל שמשמעותו: שמע, אין לנו מושג מי אתה, אבל המנכ"ל שלנו התרגש מאוד מזה שאתה מגיע, אז אנחנו עושים כבוד.



ואז יוצא המנכ"ל מהחדר, נראה בערך בגילי (או מבוגר בכמה שנים) ואומר: "אני לא מאמין! קיפניס! גדלתי עליך!", ולפני שאני מספיק להסביר לו שהוא בטח מתבלבל עם לוין קיפניס ושזה לא אני שחשף את פרשת "אליעזר והגזר", הוא מוסיף: "חצי לבנון העברתי עם הטורים שלך, בגללך התחלתי לאהוב וויסקי". ואתה מבין שהוא לא טעה, הוא פשוט כבר ממקם אותך בבית הלורדים, בשעה שאתה מרגיש עדיין טוש צעיר (כן, אני יודע שזה לא אותו "לורד", אבל בגילי המופלג משחקי מילים הם כבר שעשוע לגיטימי).



חבר שצעיר ממני בכמה שנים (עם השנים יש לי יותר כאלה) אמר לי שמאז גיל 40 הוא לא חוגג ימי הולדת, אלא רק "מציין" את התאריך, לכל היותר בארוחה במסעדה עם הגברת. האמת היא שאצל רובנו זה ככה.



בגיל צעיר יום ההולדת הוא טקס חיוני להשוואת התפתחותך מול אחרים בני גילך: האם אתה הולך בגיל שנה, קורא בגיל 6, הולך לאוניברסיטה בגיל 22, מתחתן "בזמן", וכך הלאה. מגיל 40 לערך, על רקע המשבר המפורסם, אתה מפסיק לחגוג ולא רק מפני שסטטיסטית אתה כבר יותר קרוב ליציאה מאשר לכניסה, אלא בעיקר מפני שבגיל 40 וצפונה, אין כבר צורך בהשוואה (אלא לצורכי מרירות).



אם הקריירה שלך לא התרוממה עד עכשיו, אין כמעט סיכוי שהיא תנסוק. אם בכל חודש אתה זוכה לשיחת נזיפה מהבנק כשמגיע מועד החיוב בגין כרטיס האשראי, סביר להניח שהיא תלווה אותך גם ב־25 השנים הבאות, ממש כמו כאב הגב הטורדני הזה שהפך פתאום לנוכח בחייך אף שאתה ממש לא זוכר שהזמנת אותו להצטרף.




לפעמים יש הבלחות בימי הולדת "עגולים"




מדי פעם יש הבלחות, בעיקר בימי הולדת "עגולים": כשאתה סוגר 50 למשל, מרגישים כולם איזה צורך לערוך לך חגיגה בסגנון "חיים שכאלה". אולי כי הילדים בגיל הזה הם כבר מספיק גדולים בשביל להפוך לתחקירנים ולמפיקים (אלא אם כן בגיל 40 פלוס פתחת פרק ב' עם אישה צעירה, ואז מתרוצצים מסביב ילדים קטנים בעוד הגדולים כבר מספיק מבינים כדי לשנוא אותך). מה גם שעדיין אפשר להפתיע אותך בלי לחשוש שזה ייגמר בהתקף לב.



עשור אחר כך יגיעו אירועי ה־60. לילדים יהיה כבר כסף משלהם כדי להתארגן ביחד על מתנה גדולה, שלרוב תהיה בכיוון של תחביב. כי הרי בגיל הזה אתה אמור להפסיק להתלהב מנשים, כסף או בילויים.



בגיל 70 הנכדים כבר יקריאו ברכה משלהם, ובגיל 80 (זה שהיו מכנים פעם "גבורות"), אם יתמזל מזלך והתברכת בבריאות טובה, יתפעלו כולם מכמה שאתה נראה בריא ו"צלול" או "חד". והכי גרוע - צלול או חד ככל שלא תהיה, כבר תתקשה להבחין אם הם אומרים את זה מתוך אהבת אמת או מניסיון להעריך כמה שנים יעברו עד שיוכלו לבצע איזה אקזיט קטן מצוואתך המתדלדלת בגלל דמי השכירות הגבוהים להחריד של הדיור המוגן. אז כן, מסביב יהיו אולי גם נינים, אבל אתה כבר ממילא מתחיל להתבלבל בשמות של הנכדים (שיהיו בריאים).



אולי משום כך התפלאתי השנה לגלות חגיגות בהיקף חריג נוכח התאריך הלא עגול בעליל. "האשם" הראשון הוא מארק צוקרברג, שאפשר להתווכח אם ההמצאה שלו היא ברכה או קללה, אבל לפחות בעניין ימי ההולדת אין ספק שהפלטפורמה מחוללת נפלאות בצורת ברכות מזל טוב מזרים גמורים, קל וחומר מאנשים שאשכרה הכרת פעם, מהגנון ועד למילואים.



ולהפתעתי זה נמשך: גם במקום העבודה, גם עם החברים ואפילו בקרב המשפחה הקרובה, שצירפה לארוחה המסורתית גם הופעה והפכה את יום ההולדת חסר הייחוד הזה לפסטיבל נעים של סוף שבוע, עד שלא נותר לי אלא להודות, תרתי־משמע, שגם בגיל שבו נדמה שהכל כבר ידוע מראש, הגיל שבו שיעול קטן מתלווה ל"פווווו" שמכבה את הנרות על העוגה, עוד יש כמה הפתעות קטנות ומרגשות מהסוג שעושה חשק להמשיך לחיות.