בתחילת השבוע, אחרי שעיכלה את מה שראתה בתוכנית "עובדה", שיגרה נשיאת העליון הטריה, אסתר חיות, מכתב לנשיאות ונשיאי בתי המשפט. התוכנית - שפתחה צוהר לאופן שבו מתמנים אצלנו שופטים, ושמה דגש על שיתוף הפעולה הפורה בין שרת המשפטים איילת שקד לראש לשכת עורכי הדין אפי נווה - עשתה שירות נהדר לכל הצדדים. נווה הוצג בה כאיש החזק שכולם משחרים לפתחו. שקד, כפוליטיקאית שמספקת לבוחרים שלה את הסחורה בדמות מינויים שמזוהים עם תפיסת עולמם. הנשיאה הפורשת מרים נאור, כקורבן שהפוליטיקאים מנסים בכל כוחם להרוס לה ולחבריה את הבניין הנקי והטהור שבנו בעמל רב. 


אם נדרשה למישהו הוכחה אחת באשר לדרך החשיבה העקומה שמגיעה מכיוונו של העליון, באה חיות במכתב ששלחה, וסיפקה אותה בגדול. חיות ביקשה להשיב לכל מי שמסתכלים על הברית שנכרתה בוועדה לבחירת שופטים, בין נציגי לשכת עורכי הדין לבין הפוליטיקאים, ולא מבינים מה הבעיה. למי שתמהים, למה כשהשופטים סגרו עסקאות במשך שנים ארוכות עם נציגי לשכת עורכי הדין זה היה בסדר, וכשהפוליטיקאים עושים את זה, זה מוצג כתרגיל מסריח. 


"הקבלה כזו בטעות יסודה", הסבירה חיות. "שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין השופטים הוא שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים. לעומת זאת, שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין הגורמים הפוליטיים בוועדה, כברית מוצהרת, טומן בחובו סכנה כי הבחירה תחתור לקידום אג'נדה פוליטית על חשבון שיקולים מקצועיים". 


זה לא נעים לראות נשיאת בית משפט עליון שמטילה דופי בפוליטיקאים, אלה שהמחוקק שיבץ אותם לוועדה לבחירת שופטים, ויוצאת מנקודת הנחה שהם שוקלים שיקולים זרים. אבל עוד לפני זה, כמעט מצחיק לראות את תפיסת העולם שלה, שלפיה "דיל" שהיא וחבריה עושים הוא דיל מקצועי וראוי, ו"דיל" שאחרים עושים הוא דיל "פוליטי" ה"טומן בחובו סכנה". 

נבחר ע"י עשרות אלפי עו"ד ולא ע"י תשעה אנשים בלבד. אפי נווה. צילום: דני מרוןנבחר ע"י עשרות אלפי עו"ד ולא ע"י תשעה אנשים בלבד. אפי נווה. צילום: דני מרון


ההבדל על רגל אחת


הכתבה המרתקת של עמרי אסנהיים לא גילתה לנו משהו שלא ידענו. מה היא כן עשתה? היא לקחה אותנו, סועדים ותיקים במסעדה, והכניסה אותנו לראשונה בחיינו אל המטבח. נכון, כולנו הערכנו שמאחורי הקיר הטבחים מערבבים את הסלט עם הידיים, ושפה ושם מי מהם מכניס את האצבע מהמנה האחרונה אל הפה ומלקק, אבל כשרואים את זה בעיניים, הבטן מתהפכת. 


ולמרות זאת, מה שהפריע לי בכתבה הזו היה בעיקר הנרטיב שלה. המסר שניסתה להעביר. אותו מסר שבא גם מנשיאת העליון, ושלפיו השופטים בוחרים בענייניות והפוליטיקאים מבשלים קומבינות, ובחירתם של הראשונים ראויה וטובה משל האחרונים. 


אני חייב להודות שזעתי באי נוחות כשאסנהיים - חברי הטוב ומהמשובחים שבעיתונאים שאני מכיר - הזהיר בטור דעה מצולם ש"הפוליטיקאים, ורק הם, עלולים לקבוע מחר בבוקר מי ישפוט במשפטי הרצח הרגישים ביותר", וגם שאל בכתבה את אפי נווה מי שמו למנות שופטים. השאלה איננה מי שם את נווה או את שקד לבחור, השאלה היא מי שם את אסתר חיות לבחור. 


עזבו את זה שההמצאה שלפיה שופטים בוחרים שופטים היא המצאה ישראלית, שמשום מה העולם הרחב בוחר שלא לאמץ. העניין הוא שאסתר חיות נבחרה על ידי ועדה של תשעה אנשים, אפי נווה נבחר על ידי עשרות אלפי עורכי דין ואיילת שקד נבחרה על ידי אזרחי מדינת ישראל כולם. וזה כל ההבדל על רגל אחת. שקד וחבריה הפוליטיקאים הם נבחרי ציבור. הם לא קובעים רק מי יישב במשפט רצח רגיש. הם קובעים כמעט הכל. האם נצא למלחמה, וכמה מסים נשלם, ואיזה חינוך יקבלו הילדים שלנו. יש להם מנדט לעשות את זה, כי הם שליחים ישירים שלנו. ולכן הפצת ארומה של צחנה מעל כל החלטה של פוליטיקאי, ובמקרה הנוכחי מעל הפעולה הכי לגיטימית של שרת המשפטים, היא בעייתית מאוד. 

הצד הנכון של החוק


אם יש משהו מעליב באמת, זה הניסיון של השופטים להתייחס אל כולנו כמטומטמים ולהציג את הבחירה בהם ואת התפקוד שלהם על כס המשפט כמקצועיים נטו. כאילו אין חשיבות לאג'נדות שלהם. כאילו אין ערך להשקפת העולם שלהם. כאילו אין משקל לעולם הערכים ממנו באו. ואם אין משקל לעולם הערכים הזה, כך מרחפת באוויר טענתם, אז זה לא בסדר שהשרה שקד בודקת את השקפות העולם של המועמדים לפני שהיא מחליטה אם לתמוך בקידומם, אם לאו. די בכך שהמועמדת טובה כדי שהיא תמונה. 


מי שהביאה את הטענה הזו עד כדי גיחוך הייתה הנשיאה הפורשת נאור, כשבנאום הפרידה שלה מהעליון קבעה ש"אסור לשופט להנחיל את ערכיו והשקפותיו הפרטיות". לא רק בנאום. שעה קלה לפניו היא פרסמה את פסק דינה האחרון בעניין המרכולים בשבת. "זו אינה הכרעה חילונית או דתית", הסבירה בפסק הדין, "פסק דין זה משקף את פרשנותו הנכונה של החוק". 


זו הייתה הערה שהיא כולה עלבון לאינטליגנציה. כי בפסק הדין הזה פסקו חמישה שופטים חילוניים בעד פתיחת המרכולים בשבת, ושני חבריהם הדתיים נגדה. ואם להאמין לדבריה של נאור, שלא "הכרעה חילונית או דתית" יש פה, אלא אך ורק "פרשנותו הנכונה של החוק", אז מה זה אומר? שרק חמשת החילוניים הבינו נכון את החוק? ששני הדתיים התרשלו בלימודי המשפטים, ופשוט לא הבינו את החומר? ואם כך, למה בכלל התנגד אהרון ברק למינויה של הפרופ' רות גביזון לעליון בטענה ש"יש לה אג'נדה"? מה זה משנה? הרי, כך מסבירה נאור, כולם שם בעליון טכנאים. הם רק עסוקים בפירוש "נכון" של החוק. 


ואיך קרה שבעתירה נגד תוכנית ההתנתקות, עשרה שופטים חשבו שאין איתה בעיה, ורק אדמונד לוי אחד פסק את ההיפך? האם גם שם הכל נבע מאי הבנה של לוי את החוק? וכשהשופט סלים ג'ובראן חשב שהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת, להשעות את חנין זועבי אחרי שקראה "להטיל מצור על ישראל במקום לשאת ולתת עמה", היא החלטה פסולה, בעוד ארבעת חבריו להרכב חשבו את ההיפך. זה גם לא היה קשור לשום עניין שבאג'נדה? וכשאותו גו'בראן קיבל את ערעורו של ראאד סלאח, שקרא "להוציא לדרך אינתיפאדה אסלאמית ערבית", בעוד שני חבריו חשבו הפוך? וכשג'ובראן היה היחיד שחשב שהיה מקום להגיש כתב אישום נגד מחברי הספר "תורת המלך", בעוד חבריו חושבים אחרת? וכשהוא סבר שצריך לפסול את המהלך להעלאת אחוז החסימה, שיפגע במפלגות הערביות, וחבריו חשבו שדווקא לא? כל זה בגלל שג'ובראן לא יודע לפרש חוקים? אין כאן שום דבר מעבר לזה? באמת? 


מה שמצחיק זה שאם ניקח את השופטים, לפחות חלק גדול מהם, למכונת אמת, הם יספרו שהם יודעים לשים בצד את השקפותיהם הפרטיות, וייצאו דוברי אמת. הם באמת מאמינים בזה. 


שמעו סיפור. לפני הרבה שנים התפרסמה בעיתון ידיעה קטנה, שסיפרה ששופטת העליון דליה דורנר נתפסה בכביש ירושלים־תל אביב כשהיא נוהגת במהירות מופרזת. שוטר תנועה שעצר אותה, כך דווח, זיהה מי היא היושבת ליד ההגה, ושלח אותה לדרכה, פטורה בלא כלום. נעם פדרמן, שקרא את הידיעה בעיתון, החליט להעמיד את העניין למבחן משפטי, ועתר לבג"ץ נגד המשטרה, בדרישה שתקנוס את כבוד השופטת. עבר הזמן, התיק ישב בערימה והמתין לתורו, ובינתיים, בלי כל קשר, מצא פדרמן את עצמו מוגבל בתנועה נוכח צו אלוף שהוצא נגדו. פדרמן עתר לבג"ץ נגד החלטת האלוף, ולמרבה הפתעתו מצא בהרכב שדן בעניינו לא אחרת מאשר את השופטת דורנר. 


"נדמה לי שיש פה בעיה", פתח בפני הנשיא דאז אהרון ברק. "האם השופטת דורנר, שהגשתי נגדה אישית עתירה ודרשתי להעניש אותה, יכולה לדון בתיק שלי?". "אדון פדרמן", השיב לו הנשיא ברק, שהכיר אותו מעתירות קודמות שהגיש, "אתה ותיק פה בבניין הזה. אתה יודע שאנחנו מעל לדברים האלה". מלאכים, כבר אמרנו?


מדניה עד רחביה


מי שזכתה ללעג בעקבות הכתבה ב"עובדה" הייתה חברת הכנסת נורית קורן. היא והשופטים התימנים שהיא מתעקשת לקדם. לא ללעג שלי. לא לה אני לועג, ולבטח לא לשליחות שלקחה על עצמה, לשלב בבתי המשפט כמה שיותר שופטים מזרחיים. אם צריך לבחור בין הצד שלה, מגושם ובלתי אסתטי ככל שיהיה, ובין הצד של אלה שמתעקשים שההרכב של בית המשפט מגוון ומשקף דיו, אני עם קורן לכל אורך הדרך. 


איתה ועם אפי נווה, שהסביר את הדברים הבאים, על רקע ההתעקשות שלו ושל שקד, לקדם את השופט יוסף אלרון לעליון: "העובדה שהוא ממוצא מזרחי והוא גדל בחיפה תחתית, בעיני נותנת סיכוי גם לאנשים שלא גדלו בדניה ולא ברחביה, להתקדם ולהגיע לדרגה הגבוהה ביותר". 

אם צריך לבחור צד, הייתי בוחר בשלה. נורית קורן. צילום: אוהד רומנואם צריך לבחור צד, הייתי בוחר בשלה. נורית קורן. צילום: אוהד רומנו


אפשר להיתמם ולטעון ששיפוט הוא מקצוע, ובהיותו כזה אין הבדל אם השופט שנבחר הוא אשכנזי או מזרחי, דתי או חילוני, יהודי או ערבי. אבל, כאמור, זו תהיה היתממות. לא רק בגלל ששופט הוא תבנית נוף מולדתו ותבנית סולם ערכיו. יש משהו חשוב מזה. כל אזרח שמערכת המשפט קובעת את גורלו ומשפיעה בפסיקותיה על חייו, חייב להסתכל על בית המשפט ולראות שם אנשים שנראים כמוהו. להרגיש שגם לו יש ייצוג. שבמובן מסוים, גם הוא עצמו נמצא שם. אז נכון שגם לזה יש גבול, שהרי לא ניתן להעניק ייצוג ליוצאי כל שכונה בפרנקפורט ולעולי כל רחוב בקווקז, אבל המצב שבו המזרחיים מהווים אחוז גבוה כל כך מבין אזרחי ישראל כשלבית המשפט העליון הצליחו להשתחל רק בודדים מהם, הוא מצב מעוות באופן קיצוני. 


לפני חמש שנים בדקה את הסוגיה הזו גלית גולדמן, אז סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. בעבודה שהגישה תחת הכותרת "בחירת שופטים לבית המשפט העליון - האם קיימת העדפה של יוצאי אשכנז וגרמניה על פני מזרחיים?" ריכזה כמה נתונים מרתקים. 


גולדמן, שבדקה את ארץ מוצאם של כל שופטי העליון לדורותיהם, מצאה כי מאז נוסד בית המשפט (ועד למועד כתיבת עבודתה ב־2012) מונו לשרת בו 99 שופטים, חמישה מהם בלבד מזרחיים, כל זה בלי לספור את 21 השופטים הזמניים שמונו, אשכנזים כולם. מעולם, כך מצאה, לא נבחרו שני שופטים מזרחיים באותו סבב. השופט המזרחי הראשון, אליהו מני, נבחר רק 14 שנה אחרי קום המדינה. השופט שבא אחריו, דוד בכור, נכנס לתפקידו רק כעבור 16 שנה, כשמני פרש. מ־1989 ועד למינויו של אדמונד לוי ב־2001, לא כיהן בעליון אף מזרחי. גם אם נניח לצד הנתונים הללו שולי ביטחון, של שופטים שמוצאם מעורב ושקשה לתייג אותם מבחינה עדתית, הנתונים הללו משוועים למשוגעת לדבר, כמו קורן. 


הנשיאה הפורשת מרים נאור, שנראה היה מהכתבה כי היא אינה מבינה עד הסוף מה רוצה ממנה קורן, ודאי זוכרת מה הביא למינויו של אורי שוהם, עמיתה לכס השיפוט. זה קרה בשלהי 2011, כשהוועדה לבחירת שופטים אמורה הייתה לבחור שופטים חדשים לעליון. חברי הוועדה קיבלו אז פנייה יוצאת דופן, שעליה חתמו שורה של בכירים מעולם המשפט האקדמי, שביקשו לעורר את תשומת הלב למצב שנוצר. 


"אנו, החתומות והחתומים מטה, מבקשים להביע את דאגתנו מהעובדה שעם פרישתו בימים אלה מכס השיפוט של כבוד השופט אדמונד לוי, נותר בית המשפט העליון בלא שופט או שופטת ממוצא מזרחי...", כתבו בין השאר הפרופסורים אמנון רובינשטיין, יולי תמיר, אייל גרוס וגד ברזילי. "המצב הנוכחי מטריד במיוחד... אנו צופים בדאגה במגמה המסתמנת של הדרה נוספת של מזרחים ממוקד השפעה חשוב כבית המשפט העליון, עד כדי היעדרם המוחלט ממנו... אנו אוחזים בדעה הנחרצת כי מינויים של מועמדים מרקע זה יבטיח את קידום השוויון, ויחזק את הלגיטימיות של מערכת המשפט, תוך שיקוף מרכיביה של החברה הישראלית". 


בוועדה התעשתו, כמה שמות מזרחיים צצו, ושוהם הפך לשופט עליון. 


ראש אחד, צבע אחד


יש אגב, פתרון מצוין לכל הבלגן הזה שראינו בתוכנית. זה פתרון שהשופטים אוהבים מאוד, כל עוד הוא לא נוגע להם. קוראים לו שקיפות. וביום שזו תחול על מה שמתרחש סביב מינוי השופטים, נוכל כולנו לקרוא את הפרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים, ולהבין מי תמך ומי התנגד, ובאלו נימוקים התנגד ומה אמר כל אחד. 


ועוד הערה. אחרי שסיימנו לדבר על הדילים של הפוליטיקאים ושל אנשי לשכת עורכי הדין, כדאי לומר משהו גם על ההתנהלות של השופטים. המחוקק קבע ששלושה מהם יהיו חברים בוועדה לבחירת שופטים. וכשקבע כך, התכוון שהוא רוצה בוועדה שלושה אנשים שונים. עם ראש נפרד, עם אצבע נפרדת, עם שיקול דעת נפרד. שופטים שבאים לישיבות הוועדה באוזן כרויה, בלב פתוח ובנפש חפצה. וזה לא מה שקיבלנו. קיבלנו חבורה שיושבת בבית המשפט העליון, בחדר שאיש אינו רואה ואינו יודע מה מתרחש בו, ומגיעה לדיונים עם רשימת סגורה. מכירים את הרשימות שאיתם מגיעים המתפקדים של הליכוד לקלפי? בדיוק אותו הדבר. אף אחד מהם אינו חולק על חברו. אף אחד מהם איננו רואה אחרת מחברו. כולם בראש אחד, כולם בצבע אחד. ואחרי כל זה, עד כמה שזה נשמע מצחיק, יש להם עוד ביקורת על אחרים. 


"כבודו"? אני?


אם יש תרומה אחת גדולה לכתבה של אסנהיים, היא טמונה לטעמי במקום שבו לפתע, בניגוד למה שסיפרו לנו כל השנים, גילינו ששופטים הם בני תמותה. אנשים עם רצונות ושאיפות ומרפקים ותשוקה גדולה להתקדם. כך בקטע המשעשע שבו צולם שופט העליון, ניל הנדל, כשהוא מכרכר סביב אפי נווה כדי לארגן לעצמו חדר משודרג במלון שאירח את כנס לשכת עורכי הדין. כך בקטע שבו נראית השופטת המחוזית איריס לושי עבודי מתחנפת לנווה, ומעדכנת אותו שבכל פעם שהיא מקבלת מהלשכה בקשה להעביר הרצאה היא מתייצבת רק בשבילו. "אני בחיים לא אומרת לא. גם כשאני עמוסה מוות. מצלצלים, אומרים לי 'אפי ביקש', אז אני אומרת 'אם אפי ביקש, אז אני מוכרחה להגיע'". 

גרם לנו להבין ששופטים הם בני תמותה. ניל הנדל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90גרם לנו להבין ששופטים הם בני תמותה. ניל הנדל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


כך גם כשהמועמד לעליון, עו"ד ברק טל, ניגש בעיצומה של הרצאה לברר אצל ראש לשכת עורכי הדין מה מצבו, ויוצא ממנו זורח, כשנווה מבטיח לו בלחישה "אתה מועמד בכיר שלנו". וזה עוד לפני שסיפרנו על השופטים שפונים לנווה ומבקשים להיפגש איתו כדי להתקדם, או אותו שופט שתכנן לטפס למחוזי וביקש מנווה לשבץ אותו כמרצה בכנסים של לשכת עורכי הדין, כדי לקבל חשיפה. 


כי בסוף בסוף, מסתבר, גם במערכת המשפט אין מלאכים. גם שם כולם רק בני אדם. כי מי הוא שופט? שופט הוא מי שהיה פעם עורך דין פשוט. אחד מכמה עשרות אלפים. מי שביום שישי נהג לשחק עם החבר'ה כדורגל בפארק, וכשלא קיבל מסירה פלט קללה, ופה ושם אולי גם זרק איזו הערה גסה. ואז, יום אחד, הוא נבחר. וביום הראשון הגיע לבית המשפט וכבר בדיון הראשון, ואולי השני או השלישי, התייצבו לפניו יעקב וינרוט או דוד ליבאי ונתנו לו כבוד שמעולם לא קיבל. "כבודו אמר", "כבודו העיר", "כבודו", "כבודו", "כבודו". 


בהפסקת הצהריים הוא מיהר אל המראה שבלשכה. "כבודו"? אני? אני הרי איציק מהכדורגל בפארק. אחרי שבוע ה"כבודו" הזה התחיל למצוא חן בעיניו. אחרי שנה־שנתיים הוא התחיל להרגיש הרבה יותר "כבודו" ממה שהאמין אי פעם שאדם כמותו יכול להרגיש. אחרי עשר שנים במערכת הסתכל על כולם מלמעלה. אחרי עשרים שנה כבר ידע להסביר בהרצאות מלומדות ששופטים אינם ככל האדם, שאין להם שיקולים זרים, שהם יודעים לנטרל את תפיסות העולם שלהם שהם "מעל הדברים האלה". והמציאות? את המציאות ראינו ב"עובדה". "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

kalman.liebskind@maariv.co.il